אור הישר (בכורות) מא

דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים, ובריש גיטין דמחלק נמי הכי, פירש"י וז"ל הכא אתחזיק בהך איתתא איסור אשת איש כו', ואין דבר ערוה ראוי להתירו בפחות משנים, דיליף דבר דבר מממון, כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר, וכתיב התם ע"פ שנים עדים יקום דבר במס' סוטה ד"ג ע"ש, ולפ"ז מה עניינו לכאן, הרי במה דלא יוכל עד אחד לסלק אתחזיק איסורא דא"א, הוא משום דהתם אית לן גז"ש דדבר דבר, וזהו רק בדבר שבערוה

והיה מקום לאמר דהר"ש יפרש, דתרי טעמים נפרדים הם שם בש"ס, ואין דבר שבערוה פחות משנים הוא טעם בפ"ע, והר"ש הביא ראייתו מחילוק הראשון שם בש"ס, בין אתחזיק איסורא ללא אתחזיק

ונפלאתי גם בזולת טעמא דדבר שבערוה, דהא אפ"ל דדבר הנושא עליו שם חזקה, ואנו באים לסלקו מחזקתו, הסברא נותנת שתהיה רק ע"פ עדים, ועדות לא מקריא בפחות משנים, כדכתיב לא יקום עד אחד וגו', משא"כ בהוראת איסור והיתר, דבדבר הנצרך אל ההוראה, לא היה מעולם שום חזקה ודאית של איסור, כמו התם באשת איש, רק החכם צריך עתה לראות, אם הוא אסור או מותר

כן לא אשכחן בשום מקום שיהיה דינו בשנים, ובכל מקום חד נמי כשר, ואף הוא עצמו באותו הדין אם נוגע לזולתו הלא יוכל להורות בזה, ובמה יגרע כחו בהוראתו זאת כשהוא לעצמו, ולע"ד לא מקריא הוראה רק בירור הידיעה ולא סילוק חזקה, ואם נאמר דבמה דאיתרע חזקת ההיתר מפני הספק, נחשב זאת כחזקת איסור, א"כ היה לנו לאסור הוראתו לחבירו כמו לעצמו, והיה לנו לאמר דלהוראה צריך דוקא שנים, כדי לסלק החזקה, כעין דאמרינן בר"פ האשה רבה, ובע"כ דשם הוא דוקא גבי עדות כנ"ל

, וראיתי בתבואת שור בקונטרס בכור שור בחידושיו לבכורות, שהבין דסוגיא דעירובין הוא דוקא בסכין של שחיטה, ועפ"ז מתרץ לקושית התוס' דהכא ע"ש, ולעד"נ דאף דצורבא מרבנן חזי לנפשיה שהביאו התוס' והר"ש, קאמר רבא שם על סכין של שחיטה, אבל כלל הסוגיא מורה שם דקאי על כל ההוראות, כדאמר התם אפילו ביעתא בכותחא כו', וכ"מ מדברי הפוסקים ביו"ד סי' רמ"ב, שהבינו דסוגיא דעירובין קאי על כל ההוראות ע"ש, שוב מצאתי בתשובת מהר"ח אור זרוע סי' צ"ג שהאריך בענין זה, וכתב בפשיטות דבכל איסורא שבתורה צורבא מרבנן חזי לנפשיה, דלא חשיד לאכול דבר האסור כו' ע"ש. כל פסולי המוקדשין פרק חמישי בכורות

ע"ב במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר כו', וכ' הרמב"ם בפ"ו ה"ה מה' בכורות דאינו לוקה על לאו זה, והק' ע"ד במל"מ שם מגמ' מפורשת בזבחים ד"ט ע"א, דקאמר אימא שחטיה לשם מעשר ליהוי מעשר למאי הלכתא דלא ליבעי נסכים ולמלקא עליה בלא יגאל ונשאר בצ"ע, ולע"ד אפ"ל דלהרמב"ם היתה גרסתו בזבחים שם, למיקם עליה בלא יגאל, כדגריס שם בשטמ"ק, ואם לא היה גורס ולמלקא, כדמחק בשטמ"ק שם, סרה ליה להרמב"ם בזה ג"כ קושית התוס' שם בד"ה למאי נ"מ ע"ש, ובמאי שהקשו ע"ד הרמב"ם שם בלח"מ ומל"מ מסוגיא דריש תמורה, ע' בת' הגרע"א סי' קכ"ט

שם במעשר בהמה של יתומים עסקינן, ע' ת' פנים מאירות ח"ג סי' מ"ג

רש"י ד"ה לא תפדה אבל נמכר הוא לאחרים משיבא ליד כהן ע"כ, לע"ד אפשר להעמיס בלשונו דנמכר הוא לאחרים, שכוונתו אף לנכרי, כהא דפסחים ד"ה ע"ב, אבל אתה רואה של אחרים, ויהיו מתאימים דבריו עם דברי הרמב"ם ר"ה בכורות ה"ג, שכתב דבכור בע"מ הוא לכהן ומוכרו או מאכילו למי שירצה אפילו לנכרי, מפני שהוא חולין ע"ש, והוא ע"פ לשון משנתינו ור"ע בברייתא דלקמן דל"ב ע"ב ע"ש

ועפ"ז שפיר הגיה הגר"א ז"ל למחוק בדברי רש"י תמורה ד"ה רע"ב, במש"כ דמכירת בכור בע"מ הוא לכהן, דלפמש"כ ודאי ט"ס הוא ע"ש, ומש"כ רש"י בב"ק די"ג ע"א דלוקח יאכלנו בקדושתו, כוונתו להא דתנן במתניתין, דבכור איני נמכר ונשחט באיטליז ולא ישקלנו בליטרא, כדביאר רש"י בתמורה ד"ח רע"א, וע' ברמב"ם פ"א הי"ח מה' בכורות, וברי"ט אלגזי בסוגיין

רש"י ד"ה והיה הוא ותמורתו כו', ומהאי לא יגאל נפק"ל דאינו נמכר כו' ע"כ, פשטא דמילתא משום דהכא איירי במכירה, להכי איצטריך לרש"י לפרושי, דמהאי לא יגאל נפק"ל דאינו נמכר, אכן כוונה שנייה לוטה בדבריו, דאם נטעה לאמר דלהאי לאחר שחיטה נגאל דקאמר בש"ס, כוונתו לגאולה ממש, א"כ תקשה הא בעי העמדה והערכה, כדהקשה רב אשי לקמן דל"ב ע"ב, ולכן כתב רש"י דהאי לא יגאל לא ימכר הוא, כדהוכיח התם ע"ש

דף ל"ב ע"א תוד"ה הא, תימה לוקמא במפרכסת דהרי היא כחיה כו', דהכא דנגמרה השחיטה כו' ע"כ, והתוס' נקטו כן בסברתם בכ"מ בש"ס, והנה בערכין ד"ד ע"א כ' השטמ"ק בשם הרא"ש לחלק בין גוסס לנשחט, וז"ל דשחוטה אע"פ שאינה