אור הישר (בכורות) לט

תוד"ה הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, והא דתניא מכוער הדיין שנוטל שכר לדון אלא שדינו דין, מפורש בכתובות דק"ה דההוא באגר בטלה דלא מוכח, אבל דמוכח שרי ע"כ, והרמב"ם בפכ"ג ה"ה מה' סנהדרין, נקיט חילוק התוס' דהכא ע"ש, ולא ניחא ליה לחלק בין שהוא נוטל מבעלי הדינים או משל צבור, כדמחלקו התוס' בכתובות דק"ה סע"א, משום דלטעמיה אזיל בפיה"מ פ"ד דאבות, אהא דתנן אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם ע"ש

, והנה בהגהת מל"מ שם, הובא בשם ס' מוצל מאש, דהא דתנן הכא דיניו בטלים, הוא דוקא היכא שנטל השכר מקודם, אבל אם אחר שדן את הדין נטל שכרו, אין דיניו בטלים ע"ש, ובכנסת הגדולה בשם המהרי"ט, יצא עוד לדון בדבר החדש, דהא דאמרינן דדיניו בטלים, הוא רק כשדן דבר התלוי בשודא דדייני, אבל במה שדן ע"פ התורה והאמת והיושר, מהיכי תיתי יבטל, והובא דבריו בתומים סי' ט' סק"ב ע"ש, ומהכא נראה דהתוס' לא ס"ל לחלק בין נטל קודם לאח"כ, או אם הוא שודא דדייני או ד"ת, דא"כ אין מקום לקושית התוס' דאיכא לאוקמי כנ"ל

, ע"ב מאי אריג תיכי ופירש"י שרשרות שקורין טרצוייר"ש כו' ע"כ, ובשילהי ב"ק פירש"י מאי אריג תיכי שרשרות שרימ"ש כו' ע"ש, ולפ"מ שיש גורסין בב"ק שם תיכי חלילתא, אפשר שהוא באמת ענין אחר של אריגה, וכמו שפירש"י בשבת ר"פ במה אשה, תיכי חלילתא שרשרות של חוטין חלולות ועגולות ע"ש

, דף ל' ע"א אמר ליה ר"פ לרבא כמאן כר"י, אי כר"י אפילו מים ומלח נמי כו', ולכאורה לפ"מ דאמרינן בעירובין דמ"ו ע"ב, דר"י ור"ש הלכה כר"י, א"כ אין מקום לקושיתו כמאן כר"י, רק העיקר סובב בקושיתו אהא דמסיים בדבריו, אי כר"י אפילו מים ומלח נמי, ולפ"ז לא יעלה תירוצו רק לרבא דקנסיה לזבוני אמגוזי, משום דבאיסורי דגופיה קנים ליה, וע' כפתור ופרח פרק ל"ט, אבל איך נפרנס לפסק הרמב"ם פי"ב הט"ז מה' מעשר, כר"ש דמתניתין נגד ר"י, הלא בכ"מ טרח להעמיד פסקיו ע"פ הני כללי דעירובין שם, וע' בראב"ד פ"א ה"ו מה' ערכין ובכ"מ שם, ובפ"ג הי"ב מבית הבחירה ופ"ה ה"ט מתמידין ופ"ג ה"ט ממעה"ק, ובמש"כ בחידושי לתמורה ד"ב ולערכין ד"ה

, ואולי לא נאמרו כל הני כללי דעירובין, רק בנוגע לדין ולא לקנס, והכא קנסא הוא, וכמש"כ התוס' כעין זה לעיל דכ"ח ע"א, בשם שאלתות דרב אחאי, דהא דהלכה כר"מ בגזירותיו הוא לאפוקי קנסותיו ע"ש

שוב מצאתי בפיה"מ להרמב"ם במתניתין שכ' וז"ל, ור' יהודא אינו אומר אלא על דרך הגזירה והלכה כר"ש עכ"ל, ומוכח להדיא שכוונתו היתה לתקן, לבל יקשה עליו מהא דעירובין כנ"ל, ומשו"ה תירץ בנעימת דבריו, דהכא לאו מטעם הדין הוא רק מטעם גזירה, ולכן הלכה כר"ש דלא שייך להני כללי דהתם וכמש"כ

רש"י יש מפרשים ר"ע סתימתאה כו', אלא רוב משניות איכא בהש"ס סתומות אליבא דר"ע ע"כ, וכ"כ רש"י ריש מגילה, וכשיטתו נקיט בחולין ד"ל ע"א ע"ש

, תוד"ה באתריה, כיון דאפשר למיעבד כדשמואל, דהקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל כו', ואפילו לכתחלה מסתבר כו' דשרי בזה"ז ע"כ, ממרוצת דבריהם נראה דקשיא להו הלא אמרינן לעיל דכ"ה ע"א, אימור דאמר שמואל שחללו, לכתחלה מי אמר, ובזה מתרצו דחילוק זה ליתא רק בזמן הבית, אבל בזה"ז שרי אפילו לכתחלה, וסמכו על סוגיית הש"ס דערכין דכ"ט, ושיטתם זאת כפלו במעילה ס"פ ולד חטאת ע"ש, וע' בתמורה ס"פ כיצד מערימין, ובפ' הזהב דנ"ז ע"א ובתוס' שם

ואף דהתוס' הביאו סברתם לחלק מהא דערכין, אכן זהו רק משום דשם מבואר בהדיא, אמנם החילוק מצד עצמו בלא"ה הוא מוכרח, מכל סוגיות הש"ס המפוזרים במקומותם למושבותם, דהיכא דאיירי אהא דזמן הזה, הביא שם רק הא דשמואל, והיכי דאיירי בזה"ב, מסיק עלה אימור דאמר שמואל שחללו לכתחלה מי אמר, דוק ותמצא, אך עצם לשון התוס' אינו מדוייק, בהא דקאמרי ואפילו לכתחלה מסתבר דשרי, ונראה בזה כאלו כתבו מדעת עצמם, והביאו ראייתם מהא דערכין דכ"ט, ובאמת בשאילתות גופה פ' קדושים סי' ק' גבי כרם רבעי שהביאו התוס' הכא, מבואר שם שני פעמים החילוק בין זמן שביהמ"ק קיים לזה"ז, דבזה"ז שרי אפילו לכתחלה, והביאו ראייתם שם מהא דערכין ע"ש וע' בכפתור ופרח פרק ארבעים

, ע"ב עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו, ר"י ב"ר יהודא אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים, והרמב"ם בפי"ד ה"ח מאסו"ב פסק כר"י בר"י ע"ש, ולכאורה אתיא כולה ברייתא דהכא עם פסק הרמב"ם, לפי שיטת שמאי בפ' במה מדליקין דל"א ע"א, אולם לפ"מ שהסביר רש"י שם, דהלל סמך על רוב חכמתו, והובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו ע"ש, משמע דגם שיטת רש"י הוא, דאי לאו דסמך על רוב חכמתו, אז גם הלל יסכים בסתמא לדינא כברייתא דהכא, ובדרך זה הבינו התוס' ביבמות דכ"ד ע"ב ד"ה לא, ושם דק"ט ע"ב ד"ה רעה ע"ש

שם ר' יהודא ור' יוסי איסתפק להו מילתא בטהרות, שדרו רבנן לגבי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס ע"כ, משמע מהכא דר' חנינא בן אנטיגנוס היה מתנאי קשישאי, עכ"פ בזמן ר' ישמעאל ור"ע, וראיתי בדורות הראשונים שכ' דעיקר זמנו היה לפני ימי החרבן, ובראשית ימי יבנה היה כבר מזקני הדור [וע"ש מש"כ