אור הישר (בכורות) לז

הי"ל על מה לחול, [והבנה ברורה כזאת נראה בעליל, בפירוש ר"ת בזבחים די"ב ע"ב תוד"ה הכא, דבהפריש קרבן על אכילת חלב, והורו ב"ד שחלב מותר, להכי לא הוי דחוי, דקרבן הוי חזי באמת, רק דע"י טעות היו סוברים דגברא לאו בר קרבן הוי, ואח"כ נתגלה דמעיקרא בטעות היה דקרבן מעליא הוי, בזה כו"ע מודים דלא הוי דיחוי ע"ש

, ובזה מובן הסבר הדברים בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח ובסנהדרין פ"י ה"ז, דאהאי דינא דר' יוחנן בבבלי כריתות שם, פליג ר"ל בירושלמי שם וקאמר יאוש טעות הוא [ובירושלמי סנהדרין פ"ו ה"ב הגרסא הפקר טעות הוא ולפמש"כ הסבר הדברים כן הוא בטעמא דר"ל, דאיהו פליג וס"ל, כיון דעכ"פ סוף סוף על ידי הזוממין נתחלף הדין לדין חדש, לכן פועל תמורת הדין החדש, גם על היאוש הנצמח מדין הראשון לעשותו לטעות, אע"ג דלשעתו היה יסודתו על אדני האמת

אמנם בכל טענת ממון שנפסק הדין ע"פ עדים, וזכה בו מטעם הפס"ד, ואח"כ הוזמו העדים הראשונים, גם ר' יוחנן מודה דאין בזכייתו כלום, אע"פ דלשעתו נבנה היאוש על יסוד דין אמת כנ"ל, דהתם ודאי שייך רק לאחד משני הבע"ד, ואי דהאי לאו דהאי, וממילא בהשתנות הדין ע"פ הזוממין, חזרה הכסף למי ששייך ע"פ דינא דהשתא, כמו בטעו בדבר משנה, משא"כ בשוה"נ דע"פ עדות הראשונים נעשה איסוה"נ, וממילא נתייאש בעליו, ולזה חדית לן ר' יוחנן, דדוקא באופן כזה כל הקודם בו זכה, ע"פ תועלת היאוש, ומשום דלשעתו נבנה היאוש על בסיס חזק כנ"ל

ולפמש"כ מתורץ עוד קושיא חמורה, שהק' בס' חקרי לב מגאון ספרדי, בהא דפ' מרובה דע"ד, מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה, מצאו לר"י א"ל אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות, א"ל למה, א"ל שסימיתי את עינו, א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים ע"ש, והשתא לר' יוחנן דס"ל בירושלמי שם, דיאוש בטעות הוי יאוש, וכדמסיק שם נמי, וכן עבד היוצא ליהרג ונמצאו עדיו זוממין, ר"י אמר זכה עצמו, ר"ל אמר יאוש טעות הוא ע"ש, וא"כ לר"י ניהי דלא יצא טבי לחירות בסמיית העין, משום שלא הי"ל עדים, מ"מ הי"ל לצאת לחירות מפני יאושו של ר"ג, שהיה סבור שיצא לחירות, ומה בכך שהי"ל לר"ג טעות בזה, הרי לדעת ר' יוחנן גם יאוש טעות הוי יאוש

, אכן לפמש"כ ניחא ברווחא, דיאושו של ר"ג נבנה על טעות בדין, כמו בסוגיין דטעה בד"מ, דר"ג הלא סבר דגם בלא עדים יצא עבד לחירות, ואחרי דר' יהושע הראה לו שאין משלמין קנס ע"פ עצמו, ממילא בטל יאושו המוקדם שנבנה על טעות בדין, ור' יוחנן לא אמר רק ביאוש שנבנה על דין אמת לשעתו כנ"ל

רש"י ד"ה ואם היה מומחה לב"ד פטור, דלא מצי מימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקי בדיני עכ"ל, והנה בסנהדרין דל"ג ע"א פירש"י וז"ל, דכיון דמומחה הוא מזלא בישא דההוא גברא גרם ליה למיטעי ע"ש, ואפשר דאינה כסתירה, רק הכא איירי בדבר חסרון טענת הבע"ד על הדיין, מדוע ישב לו לכתחלה לדונו, דבזה טענת הדיין נכונה, מפני שבאמת הוא בקי בדיני, והי"ל הרשות לישב בדין, והתם פירש"י על סבת הטעות, איך הוא בא ליד הדיין, כיון שבאמת הוא בקי ומומחה, לכן פירש"י שהוא משום מזלא בישא דההוא גברא דגרם ליה למיטעי, אמנם שני הטעמים אינם כסותרים זא"ז, רק עולים בקנה אחד לזכות הדיין

אכן קשה בסנהדרין ד"ג ע"א, דקאמר דלהכי לא בעינן מומחין בהודאות והלואות, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, פריך שם הש"ס, אלא מעתה טעו לא ישלמו, ופירש"י וז"ל טעו הדיוטות בדין בד"מ לא ישלמו, דכיון דברשות דרבנן קא נחתו, הוה להו כמומחין, וכל המומחה לב"ד אם טעה פטור מלשלם כו', הא שאינו מומחה חייב עכ"ל, ולפירש"י דהכא מאי קא קשיא להו, הלא כל הטעם דמומחה לב"ד פטור, הוא משום שאינו יכול לאמר לו, אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקי בדיני, וטענה כזו לא תמצא מקומה רק במומחה, משא"כ בהדיוטות, מה לי חד מה לי תלתא, סוף סוף אינם בקיאים בדין נינהו, ואיך ישבו לכתחלה למידן

ומשו"ה נלע"ד דכמו במומחה כן בהדיוטות, תלוי הדבר בנקיטת הרשות לישב בדין לכתחלה, ולכן במומחה ידיעתו ובקיאותו בדין זהו גופא נקרא הרשאתו, ובאינם מומחין הרי לא משכחת לה רק כשקבלום הבעלי דינין עליהם, כדתנן בסנהדרין דכ"ד ע"א, או כשהמחום רבים עליהם, כמבואר בחו"מ ר"ס ח' ובסי' כ"ב סוף סעיף א', וע"ש בש"ך סי' ג' סק"ג, ולפ"ז לענין נקיטת הרשות שוה יחיד מומחה לג' הדיוטות, ולכן שפיר עולה קושית הש"ס בסנהדרין ד"ג, טעו לא ישלמו עפ"מ שפירש"י כנ"ל, וגם הכא כוונת רש"י הוא, על רשות ישיבתו בדין לכתחלה מפני בקיאותו כנ"ל

דף כ"ט ע"א במשנה, הנוטל שכר לדון דיניו בטלים, וילפינן בגמרא מקרא דכאשר צוני וגו', מה אני בחנם אף אתם בחנם, אמנם לימוד זה הוא רק אלכתחלה כדפירש"י בגמ', ודיניו בטילים בדיעבד הוא מקנס חכמים, לבטל מעשיו משום דקא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם, כדפי' הר"ן ספ"ב דקידושין ע"ש

, ולכאורה זה ניחא רק לאביי דס"ל ריש תמורה, כ"מ דארל"ת אע"מ, להכי איצטריך לתקוני דדיניו בטלים, אבל לרבא דס"ל דגם בעלמא אעל"מ, ומכש"כ אם נימא דגם באיסור דרבנן אמרינן דלא מהני, וע' סמ"ע סי' ר"ח ובש"ך שם, ובמק"א הארכתי בזה, א"כ מאי קמ"ל הכא, ומזה יהיה ראיה דבדוקא תנן דיניו בטלים, דדין זה שנטל עליו שכר בלא"ה בטל מטעם אעל"מ, אלא כל דיניו בטלים, וחידוש זה הוא בין לאביי בין לרבא, וכדהביא הר"ן שם מהירושלמי