אור הישר (בכורות) לו

סי' כ"ד בשם אביו הגאון נו"ב ז"ל, והנה אף דקשה על הטו"א שלא הזכיר לדברי הירושלמי בתור ראיה לדבריו, ולא לדברי הרמב"ם בפ"א ה"ח מה' בכורות, שפסק בהדיא דבע"מ נמי נאכל תוך שנתו מה"ת, והוא דלא כהטו"א

אכן גם על הרמב"ם קשה, ניהי נמי דקושית היראים והטו"א תירץ אגב אורחיה בהבלעה שם על אתר, שכ' וז"ל הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בע"מ שנאמר לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו עכ"ל, ולכאורה שלשה כתובים נפרדים המה סמוכים זל"ז, ומה ראה הרמב"ם לעשותם כאחד, ומדוע הוסיף על לשון משנתינו, שהביאו רק פסוק דלפני ה' אלקיך תאכלנו, ובע"כ דמהאי קרא לא הוה משתמע לן רק בכור תם, ומנין לו להוסיף בע"מ, לכן הביא שני כתובים הבאים כאחד סמוכים לו, וכי יהיה בו מום פסח וגו', בשעריך תאכלנו הטמא והטהור וגו', להורות דשלשתם כחד קרא חשיבי, וכמו אכילת התם בתוך שנתו, כלולה ברישא דקרא דלפני ה' אלקיך תאכלנו, והוא לפנים מן החומה, כמ"כ אכילת הבע"מ כלולה בסוף הענין, בקרא דבשעריך תאכלנו שהוא בכ"מ, והאי דכתיב שנה בשנה קאי אתרווייהו, ולדעת הרמב"ם נלע"ד עוד לאמר, או דחסר תיבה אחת במשנתינו, ואולי היה לפני הרמב"ם כן הגרסא במתניתין, תיבת וגו', אחרי שהביאו קרא דלפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה, והאי תיבת וגו' מורה על הפסוקים של אח"כ, דלדעתו הוא ענין אחד, וכ"מ דעת רש"י בפ' ראה בפסוק לפני ה' אלקיך תאכלנו כדעת הרמב"ם ע"ש

, אולם עכ"פ כיון דלהירושלמי ספוקי מספקא ליה, דאפשר היא מדרבנן כנ"ל, מנ"ל להרמב"ם ורש"י להחליט דהוא מה"ת, ולהורות ג"כ בקרא דהוא ענין אחד, אם להירושלמי לא ניחא ליה כזאת, ובשו"ע סי' ש"ו ס"ז פסק כהרמב"ם ע"ש

ונלע"ד להוכיח דסוגיין לא ס"ל כהירושלמי, דאם נימא דאכילת בע"מ הוא מדרבנן, א"כ בסוגיין דבעי למילף מקרא דלפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה, דלשנה דידיה מנינן, בע"כ הוא רק בבכור תם, וא"כ מה מקום להנחת הש"ס בזה, דקתני מדקאמר נולד לו מום בתוך שנתו, למימרא דלשנה דידיה מנינן מנא הני מילי כו', הלא בבע"מ ליכא להאי דינא כלל מה"ת דנאכל בתוך שנתו, ואיך נוכל למילף מקרא דלפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה, ובע"כ דלענין אכילה בתוך שנתו חד דינא איכא לבע"מ כמו לתם, אולם ממתניתין גופה לאו ראיה היא, דאפ"ל דקרא המובא במשנתינו קאי רק על בכור תם כמש"כ הטו"א, ומה דסיים בתר הכי נולד לו מום כו', הוא רק על חיובא דמדרבנן, אבל בסוגיין בגמ' שהניח ליסוד מוסד, מדקאמר נולד לו מום בתוך שנתו, ואהא פריך למימרא דלשנה דידיה מנינן מנה"מ, ובזה יליף ר"י אמר רב מקרא דלפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה המובא במשנתינו, הרי בהדיא דבע"מ שוה בזה לתם מן התורה כנ"ל

שם א"ר אחא בר יעקב א"ק כבש בן שנתו, שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם, עמש"כ בחידושי לזבחים דכ"ה ע"ב ולערכין די"ח ע"ב בס"ד

דף כ"ח ע"א ואידך ובשרם דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר, ע' תשובת הר"ן סי' ז' ד"ה ומאי, ועמש"כ בחידושי לקמן דנ"ו ולזבחים די"ח בס"ד, וע' בת' מהר"ם ב"ר ברוך סי' תר"ב

שם דתניא בכור בזה"ז עד שלא נראה להראותו לחכם, רשאי לקיימו שתים ושלש שנים כו', ובירושלמי ר"ה פ"א ה"א הגרסא, הבכור בזה"ז רשאי לקיימו אפילו ארבע וחמש שנים עד שלא הראהו למומחה ע"ש, ולפ"מ שהבינו התוס' הכא בדעת רש"י, דהאי רשאי חייב הוא, וע' חולין דנ"ד ע"ב תוד"ה אין, א"כ הרי נ"מ גדולה היא במשך השנים של חיובו, ואף שהתוס' כתבו שהוא דוחק, אמנם רגמ"ה בפירושו לעיל דכ"ז ע"ב כ' כן בהדיא, וכן הביא הכ"מ בפ"א הי"א מה' בכורות בשם מצאתי כתוב, דפירושו חייב לקיימו, וכ"מ לשון הש"ע בסי' ש"ו ס"ט וצ"ע

תוד"ה ואידך כו', וי"ל דפלוגתא היא בר"פ ב"ש בזבחים, ור' ישמעאל נפק"ל מדם זבחיך ישפך, עמש"כ בחידושי שם בס"ד

ע"ב ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה הוא, והטועה בד"מ חוזר כו', וראיתי בחידושי הרי"מ לחו"מ סי' כ"ה בסוף הספר שהק', לפ"מ דאמרינן בכריתות דכ"ד, דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו, הרי דלאחר הגמ"ד יאושי מייאש מיניה, ואף דנתגלה אח"כ דהיאוש היה בטעות, אפ"ה כל המחזיק בו זכה, וא"כ מדוע אמרינן בטועה בד"מ דלעולם חוזר הדין, ואף ששילם החייב צריך להחזיר, וכן בזיכה את החייב, הא כיון שנגמר הדין שפטור ולא ידע שטעה, א"כ יאושי מייאש מיניה, וכן בחייב את הזכאי כשמשלם אפקורי מפקר ליה, כמש"כ הרא"ש פ' הגוזל כו', ואמאי יהיה הדין חוזר, ומה בכך שנודע שטעה, הא גם התם נודע שהיה שקר לגמרי, וגם הכא זכה במעות, וכן הק' בס' ברית יעקב סי' ק"ח, וגם בתירוצם שניהם מתכוונים לדבר אחד ע"ש, שו"ר שכבר הקדימם בקושיא זו בשער המשפט סי' כ"ה סק"ב והאריך שם עיין עליו

ולע"ד הדבר פשוט מאד ולא קרב זה אל זה, דגבי שור שהיה יוצא ליסקל היה היאוש בגוי על יסוד אמיץ וחזק, כי ע"פ עדות הראשונים היה הדין דין אמת לשעתו, ובשביל שיש בעולם זוממין לא ישתנה דינו, דהשתא מיהת הא ליתנהו קמן, לאו היינו דר"ח דא"ר חנינא עדים בצד אסתן ותיאסר, כדאמרינן ב"ב קל"ה ע"א, ואחרי שבאו הזוממין אז נתחלף הדין לדין חדש ע"פ עדות האחרונים, אולם בשביל זה בלתי נופל לאמר שהדין הראשון היה שקר, רק בודאי לשעתו היה אמת גמור, ולכן היאוש שנבנה על יסודו, הי"ל מקום לחול ע"פ ד"ת, משא"כ בטעה בדבר משנה שהיאוש נבנה מתחלה על שקר גמור, עד שהב"ד בעצמם הוצרכו להודות אחרי שהכירו טעותם, כי היאוש לשעתו לא