אור הישר (בכורות) לד

לאמר על עולה שהיא באה לכפר על עשה דעיקר לאו לכפרה אתי, ואחרי אשר באמת באה לכפר כנ"ל, מדוע קאמר רבא בזבחים ד"ז ע"ב דעולה דורון הוא, וכבר הרגישו התוס' שם ולא כתבו ישוב לזה ע"ש

, ומכיון דגם עשה צריכה כפרה, באיזה אופן החליטו חז"ל בזבחים ד"ז ע"א, שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה, ולא אשכחן כזאת בעבירת ל"ת ע"ש

כן עצם הספק בש"ס צריך ביאור, מש"א כי תיבעי לך דעולה מאי, כיון דעיקר לאו לכפרה אתי משהי לה, א"ד כיון דעולה נמי מכפרא אעשה לא משהי לה ע"כ, והוא מחוסר הבנה, דלפ"מ דמסיק דעולה מכפרא אעשה, הרי נפל חלק הספק מראשיתו לגמרי, הא דקאמר דעיקר לאו לכפרה אתי, אחרי דבאמת אתי לכפרת העשה מעיקרו

ונלע"ד עפ"מ דתניא בר"ה ד"ו, יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בע"כ ת"ל לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, והק' התוס' שם הלא בכל מ"ע נמי כופין כו', והא דאיצטריך הכא קרא, משום דס"ד דאין כופין כאן, לפי שכתוב לרצונו ע"ש, וזה גופה טעמא בעי מ"ש דוקא בעשה דקרבן עולה, הזהירה תורה על שני ההפכים של הכרח ורצון ביחד, מה דלא אשכחן כזאת בכל מ"ע שבתורה

, והענין לדעתי הוא כן, דקרבן עולה בא לכפר על הרהור הלב, כדאמרו ברבה ר"פ צו ובתנחומא שם סי' ז', וזה לא משכ"ל רק בעשה או ל"ת שניתק לעשה, העומד לפניו לקיים והוא לא יאבה, הרי בהכרח שמהרהר על העדר הרצון לבלי לקיים העשה, ועל עבירה זו באה העולה לכפר, נמצא דאינו דומה לחטאת שהיא באה על ל"ת שיש בה מעשה בפועל, רק העולה באה על העדר פעולה ממשית שצריכה לכפרה, ועפ"ז מובן סוגיית הש"ס בזבחים ד"ז ע"ב, בהא דקאמר רבא עולה דורון הוא, דדייק הש"ס ה"ד אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה, ואי דאיכא תשובה התניא עבר על מ"ע ושב לא זז משם עד שמוחלים לו, אלא ש"מ דורון הוא ע"ש ולכאורה מדוע לא דייקו כמ"כ גבי חטאת, אי דליכא תשובה ז"ר תועבה, ולפמש"כ הוא נכון, דחטאת הרי באה על עבירה שעשה בפועל, ובאופן זה ודאי ידע שחטא, ואם הביא חטאתו הרי הרגיש בנפשו עבירתו ועשה תשובה, ולא שייך למימר אי דליכא תשובה ז"ר תועבה כו', וכדאמרינן בגיטין דנ"ד ע"א התם גברא לכפורי קא מכוין, וע' יבמות דפ"ז ע"ב תוד"ה ור"מ, וסתם חטאת הוא לרצונו, דבע"כ לא יביא חטאת, כדתנן בערכין דכ"א ע"א, חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, וע' כריתות די"ב ע"א תוד"ה או בסה"ד, ושם ד"ז ע"א, ובמש"כ בחידושי שם בס"ד

משא"כ בעולה הבאה רק על הרהור הלב בהעדר קיום העשה, שלא עשה בזה שום פעולה ממשית, ול"ד לל"ת שיוכל להעיד על עצמו שלא עשה עבירה בפועל, דמאן חשוב מאן ספון לאמר שהוא עומד תמיד בכל קיום מצות המעשיות שעליו לעשות, הרי בכל רגע מימי חייו הוא משועבד ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, וזהו משאחז"ל בזבחים ד"ז ע"א שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה, ובהעדר כזה אשר מציאותו עומד תמיד בכל עת ובכל שעה, בלתי מרגיש בנפשו, אולם אם הרגשותיו עדינות כ"כ, עד שמרגיש שחטא בחסרון קיום העשה, הרי בודאי הוא מכח התשובה והחרטה על שלא עשה העשה בשעתו ואין לך תשובה גדולה מזו, ומה שמו אשר תקראו לקרבן כזה הבא אח"כ, ולה"ק רבא עולה דורון הוא, וביאר דבריו, דהא אי ליכא תשובה, וקרבנו הוא רק מטעם הכרח, כדתנן בערכין דכ"א חייבי עולות ממשכנין אותן, הרי לרצונו כתיב, והכא דהוא שלא לרצונו, זבח רשעים תועבה, ואי דאיכא תשובה הרי לא זז משם עד שמוחלין לו, וממילא נשאר הקרבן בתורת דורון

אמנם כ"ז הוא אם הביא קרבן העולה מצד עצמו, אז נופל לאמר דדורן הוא כנ"ל, משא"כ אם לא הרגיש בעצמו עבירת העשה, אז אם המצוה עוד לפניו לקיים, ואומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו, אבל אם זמן המצוה כבר עבר, ואין בידו לעשותו עוד, אז כפרתו בקרבן עולה, ואם לא ירצה להביא עולתו, על זה נאמר יקריב אותו, מלמד שכופין אותו, יכול בע"כ, ר"ל כיון דהקרבת הקרבן עולה, הוא נמי מ"ע, ועל מ"ע מכין אותו כדי לקיימה, א"כ אפשר דלא נחוץ לנו הרצון, ת"ל לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, והטעם משום דעצם העבירה על הבאת הקרבן עולה, היא על הרהור הלב נגד רצון קיום המצוה, לכן הזהירה תורה דקרבנה צריכה להיות דוקא לרצונו

וזהו מאי דאמרינן בערכין דכ"א ע"א, אמר שמואל עולה צריכה דעת שנאמר לרצונו כו', עד דמסיק דאפילו בקרבן חבירו בעדו, צריך דעת עכ"פ בשעת הפרשה ע"ש

וזהו הסבר הדברים בסוגיין גבי עולה, כיון דעיקר לאו לכפרה אתי, ופירש"י דאינו מביאה על חטא, ר"ל על חטא כעבירת הל"ת שעבר בידים, דרק אז חמירא ליה ולא אתי לשהוייה, משא"כ בעולה שבאה רק על העדר הפעולה בהרהור הלב, ולכן לא חמירא ליה כ"כ ואתי לשהוייה, א"ד כיון דעולה נמי מכפרא אעשה, ר"ל דעכ"פ כפרה היא לו, ועליו להביא מצד הדין, ומשו"ה אפשר דלא משהי לה

אך יל"ד קצת מדוע לא פשיט לה ממתניתין דערכין דכ"א שם, דמחלק בין חטאות ואשמות דניחא ליה בכפרה, להכי אין ממשכנין אותן, לחייבי עולות דממשכנין, ופירש"י שם וז"ל ואע"ג דעולות מכפרות אעשה, הואיל ולאו חובה הוא עליה לא חשיב לה כפרה ואתי לשהוייה, הלכיך ממשכנין אותן עכ"ל, הרי בהדיא במתניתין, דחיוב עולות לא חמירי לאינשי כ"כ כמו חייבי חטאות, ואתי לשהויי, ואמאי לא פשיט לה מהתם וצ"ע כעת.