אור הישר (בכורות) לג

עדיות פ"ה מ"ו, אכן הראב"ד שם תפס כפירש"י והרמב"ם ביחד ע"ש וצ"ע

דף כ"ו ע"א התולש צמר מעולה תמימה מהו, תולש מי איכא מאן דשרי, וכתבו התוס' שהאמת הוא דלעקביא נמי אסור בתם ע"ש, ולפ"ז צ"ל הא דס"ל לר"ל בירושלמי שבת פ"ז ה"ב, התולש מן הקדשים פטור, כוונתו דפטור אבל אסור, ור' יוחנן דקאמר שם חייב, הוא משום דס"ל דתולש כגוזז דמי, ולכן חייב משום לאו דגוזז בקדשים כנ"ל, וע' ברמב"ם פ"א ה"ז מה' מעילה

, שם דחטאת ואשם לא תיבעי לך, דכיון דלכפרה אתו לא משהי להו כו', כי תיבעי לך דעולה מאי כו', ופירש"י דגזירה דלא אתי לשהוייה, הוא משום חשש דגיזה ועבודה, וכן פירש"י לעיל בסוגיין ובמתניתין, וע"ש מש"כ בחידושי מדוע מיאן הרמב"ם לפרש כפירש"י, רק הוא פירש משום דזאת תהיה סבה שלא יקיים מצות אכילתו תוך שנתו, כדכתיב לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה ע"ש, אולם סוגיא שלפנינו מורה באצבע מדוע מיאן רש"י לפרש כדמפרש ברמב"ם, לפ"מ דכייל גזירה דלא אתי לשהוייה דבכור, עם הני קרבנות דלא שייך בהו האי טעמא דאכילה בתוך שנתו, להכי בחר לו טעם דגיזה ועבודה דשייך בכל הקדשים

אולם אם יסוד מוסד הוא, דכמו הרמב"ם כן רש"י, לכ"א יש טעמו ונימוקו לבלי לפרש כאידך כמש"כ למעלה, א"כ קשה הלא היה להם דרך שלישי לפרש, דגזירה דלמא אתי לשהוייה הוא, משום דבתוך כך יעבור על בל תאחר, ומזה כעין ראיה מוכרחת, דלא שייך בל תאחר בנתינה לכהן, ועל מדוכה זו ישבו רבותינו בעלי התוס', כמבואר בר"ה ד"ז ע"א ד"ה הא בבע"מ ע"ש

תוד"ה תולש כו', כדמוכח ברייתא דהתולש צמר מבכור תם, מ"מ פי' כך בקונטרס שאפילו לא שמיע ליה ברייתא כו', ולכאורה קשה מאי האי דתלו התוס' דין זה בברייתא, ומאי שייך לאמר דלא שמיע ליה הך ברייתא, הרי ממתניתין גופה מוכח דתולש אסור גם לעקביא, מדקתני במתניתין שנשר, והשתא אם איתא דאפילו בתולש מתיר עקביא, ליתני רבותא דתולש, לולא אם נימא דנקט שנשר לרבותא דרבנן דאפ"ה אסרי, ולא חייש לאשמעינן כח דהיתירא דעקביא, דכבר אשמעינן בברייתא דהתולש צמר מבכור תם, דבבע"מ אפילו בתולש נמי שרי עקביא, כדמסקינן לקמן בסוף פרקין, וכה"ג כתבו התוס' בחולין דט"ו ע"ב ד"ה להודיעך ע"ש

אולם ברי"ט אלגזי הקשה על עצם דברי רש"י, שכ' מי איכא מאן דשרי הא ודאי רשע הוא ע"כ, הלא לר"י בן המשולם דקיי"ל כוותיה דתולש לאו היינו גוזז, אמאי נקרא רשע אם היה בעולת עצמו, דאז לא שייך בה מעילה דהוי כגזבר עליה, ע"ש שהאריך ונשאר בקושיא

, ולע"ד לק"מ דלאו מטעם איסור מעילה אתינן עלה, ועצם הבעיא בדר' ינאי היא, אם אסורה מדרבנן דלמא אתי לשהוייה, א"ד כיון דעכ"פ מכפרא אעשה לא משהי לה, וכ"ז הוא רק בנתלש, משא"כ כשתולש במתכוין כמבואר בבעיא דר' ינאי, לכתחלה ודאי אסור מדרבנן, ואפילו למאן דס"ל דתולש לאו היינו גוזז, הוא רק דליכא עליו איסור דאורייתא דלא תגוז בכור צאנך, אבל מדרבנן ודאי אסור לכתחלה לתלוש, אולם משום דכל האיסור הוא רק מדרבנן, להכי חדית לן ר"י בן המשולם, דלעשות מקום בקופיץ למקום שחיטה משום חלדה, או להראות מקום המום שרי, דבכה"ג לא גזרו, אכן אם בלא שום מטרה יבא לתלוש צמר מקדשים מחיים, בודאי אסור לכו"ע, וכמש"כ לעיל בסמוך מירושלמי שבת פ"ז ה"ב, דפטור אבל אסור אף למאן דמקיל ע"ש, ולהכי פריך הכא בפשיטות תולש מי איכא מאן דשרי, וכן הבינו בתוס' לעיל דכ"ה רע"ב, דהא דכתב רש"י הכא דרשע הוא, כוונתו לאיסור דרבנן ע"ש, ובודאי דאין כוונת רש"י על איסור הנאת הגיזה, כ"א על איסור התלישה כנ"ל

ע"ב רש"י ד"ה דעיקר לאו לכפרה הוא דאתי, דאינה מביאה על חטא ע"כ, ואילה"ק אדרבה עולה שהיא באה לכפר על עשה, חמורה מחטאת הבאה על ל"ת, דהא חזינן דעונש על ל"ת הוא רק במלקות ארבעים, ובעשה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בכתובות דפ"ו, ואם בחטאת אמרינן דלא אתי לשהוייה, בעשה לא כש"כ, אך ז"א דהתם לאו משום חומרא דעשה אתינן עלה, אלא משום דהעשה עדיין לפניו ואינו רוצה לקיימה, משא"כ בל"ת שכבר נעשית העבירה, כדהסביר רש"י בחולין דק"י ע"ב, וע"ש דקל"ב ע"ב רש"י ד"ה והתניא

אכן בכלליות הענין והסוגיא יש להבין, מדוע קרי לה לעולה אינה מביאה על חטא, הלא אם עבר יום או יומים על מצות סוכה ותפילין, או על ל"ת הניתק לעשה, עולה מכפרת עליו, כדכתבו התוס' ביומא דל"ו ע"א ד"ה על, ובגמרא גופה אמאי קאמר עלה, דעיקר לאו לכפרה הוא דאתי, הלא עולה מכפרת יותר מחטאת, דהא מכפרת מקיבעא, ואלו חטאת מכפרת אעשה רק מקופיא כדכ' התוס' בזבחים ד"ז ע"ב ד"ה עולה ע"ש

ובתנחומא פ' צו סי' י"ג דרשו, זאת תורת העולה, מהו עולה אלא שהיא עולה לפני הקב"ה ומכפרת על עונותיהם של ישראל ע"ש, ועוד הרי הוא מתודה על קרבן עולה, כמבואר בתוספתא מנחות פ"י וביומא דל"ו, ואיך שייך וידוי על דבר שאינו לכפרה

ואף על עשה כמו ציצית, שאינו מחוייב לקנות טלית בת ד' כנפות אם אין לו, כדי שיתחייב בציצית, ואפ"ה יש בזה עונש למעלה בעידן ריתחא, ובעשה גמורה אפילו ב"ד שלמטה מכין אותו עד שתצא נפשו, כדכתבו התוס' במנחות דמ"א ע"א, ואיך נופל