אור הישר (בכורות) לב

בא"ד ואע"ג דאין צריך כאן לנוצה והוי מלאכה שאצל"ג, אין ללמוד מלאכה שאצל"ג מכלאחר יד ע"כ, אולם הרמב"ן התיר מטעם משאצל"ג בצירוף טעם אחר וע' ברא"ש, והלח"מ בפ"ג ה"ג מה' יו"ט לא העיר מכל הנ"ל, רק הק' מדנפשיה ע"ד הרמב"ם, מדוע לא התיר מטעם משאצל"ג, וכבר הק' עליו הגאון ד' יונתן בעל האו"ת בחידושיו על הרמב"ם ה' יו"ט, מאי האי דקשיא ליה על הרמב"ם, הלא הוא פוסק כר"י דמשאצל"ג חייב בשבת, וע' במג"א סי' תצ"ח סקכ"ד

, ועל כולם יל"ד לע"ד, לפמש"כ התוס' בזבחים דצ"ב ע"א, דר"י או שמואל שם, כי היכי דמחייבו במשאצל"ג, אוסרין נמי באין מתכוין כמתכוין, דהא בהא תליא ע"ש, וא"כ לפ"מ דמסקינן בסוגיין דרב סבר דשא"מ אסור, א"כ יחייב נמי במשאצל"ג, דהא בהא תליא, וא"כ כל הערתם ממשאצל"ג נפל בבירא, וכל ההיתר הכא הוא דוקא, מטעם עוקר דבר מגידולו כלאחר יד כדאמר בש"ס וצ"ע

תוד"ה עיקרן משחיר וראשן מאדים כך היה כתוב בספרים כו', ובקונטרס גרים איפכא מתוך תוספתא דפרה ע"כ, וקשה הלא מתוך משנתינו גופה ספ"ב דפרה, מוכח כגרסת רש"י והרמב"ם, דגרסי עיקרן מאדים וראשן משחיר, דבאמת רק בזו יש תקנה לגזוז ראשן ולשייר עיקרן האדום, לפ"מ דפסקינן כחכמים דר"מ שם, דהכל הולך אחר העיקר, משא"כ אם עיקרן משחיר מה תועיל גזיזת האדום העליון, כיון דאזלינן בתר העיקר, הרי היא פסולה מטעם עיקר המשחיר, ואף אם יגזוז עד היסוד, ג"כ פסולה אם שתי השערות השחורות הן מתוך גומא אחת כדאמר התם, ובע"כ דתקנה דגזיזה נשנית דוקא כשעיקרן מאדים וראשן משחיר, ואז גוזז עד האדום, ואולי כוונת התוס' משום דבסוגיין קאי אדר"י בן המשולם, והוא לא נזכר במתניתין רק בתוספתא, אבל בנוגע לדינא ולגרסת הש"ס, מוכרח הוא ממתניתין כנ"ל

ע"ב א"ר אסי אר"ל מחלוקת בשהתירו מומחה, דמ"ס גזרינן דילמא אתי לשהוייה, ומ"ס לא גזרינן, אבל לא התירו מומחה ד"ה אסור, והנה כל הסוגיא סובב הולך על הנחת הגזירה, דלמא אתי לשהוייה, וע' ברמב"ם פ"א ה"י מה' מעילה ובפ"ג הי"א מה' בכורות, ולכאורה יש לדון על עצם ההנחה, דגזירה דלמא אתי לשהוייה לא שייכא, רק אם נחליט דגיזה שנשר מחיים מותר מצד הדין, אז נופל לאמר אע"ג דמותר, מ"מ יש לגזור ולאסור דלמא אתי לשהוייה, משא"כ אם נימא דעצם הגיזה שנשר מחיים אסור, אז לא שייך למגזר משום דלמא אתי לשהוייה, כיון דיש איסור על עצם הדבר

וזה תליא לכאורה, בשני הלשונות בש"ם לעיל דט"ו ע"א, דת"ר תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב כו', איכא דאמרי תזבח ואכלת, אין לך בהן היתר אכילה, אלא משעת זביחה ואילך כו' ע"ש, ופירש"י בתמורה ס"פ כל האסורין, דלאיכא דאמרי אתא לאפוקי חלב וגיזה, דהנאה דמחיים היא כו' ע"ש, וטעמו מבואר כיון דאין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך, הרי דדברים הבאים מקודם זביחה כמו הגיזה והחלב אסורין, אבל לל"ק דדריש תזבח ולא גיזה, היינו תזבח ולא תגוז, אבל הגיזה עצמה מותרת כדכתבו התוס' בסוגיין, וע' חולין דל"ו ע"א תוד"ה סד"א, ולפ"ז מובן דההיתר מתחיל משעה שהחליט המומחה שהוא מום, וע' בנו"ב תניינא חי"ד סי' קצ"ג, ובח"ס חי"ד סי' ש"ז

וע"פ הנחה זו אפשר לאוקים פלוגתתם במתניתין, דתרווייהו ס"ל דמיירי כשהתירו מומחה, רק עקביא בן מהללאל דמתיר, ס"ל דהתחלת ההיתר הוא משהתירו המומחה, ואף דלכתחלה אסור מטעם תזבח ולא גיזה, היינו שלא תגוז, אבל הכא כיון דנשר מעצמו מותר, וחכמים האוסרין ס"ל כאיכא דאמרי, דאין לך בהן היתר אלא משעת זביחה ואילך, ואתי לאפוקי גיזה דמחיים, ונקט ואח"כ שחטו לרבותא דרבנן, דאע"ג דשחטו אח"כ, אפ"ה לא מהני השחיטה להתיר הגיזה דמחיים למפרע, ועקביא אפשר דמתיר אפילו קודם ששחטו, מטעם היתר המומחה, אבל לא התירו מומחה ד"ה אסור כדאמר בש"ס

, עוד הו"ל לאוקמי דפליגי בטעמא אחרינא, דעקביא דמתיר ס"ל דכי היכי דשחיטה מתרת הכל בשר וצמר שעליו, ה"נ מתרת זה שנשר, וחכמים אוסרין הואיל ונשר מחיים, בשעה שהיה על בהמה זו דין פסולי המוקדשין, דאסירי בגיזה ועבודה, ובאמת כן פירש רגמ"ה במתניתין ע"ש, ולפי פירושו הרי ל"פ רק בסברא בעלמא, אם כח השחיטה מתרת למפרע השער שנשר מחיים או לא, וגם בזה נימא דוקא שהתירו מומחה, אבל לא התירו מומחה ד"ה אסור כנ"ל, ועכ"פ כיון דאיכא לאוקמי בגוונא אחרינא, באופן דמחלקותם נוגע לדין עצם הצמר, מדוע נימא דפליגי בגזירה דתקלה דלאחר זמן וצ"ע

רש"י ד"ה וחכמים אוסרין, דאי שרית צמר הנושרת מחיים, אתי לשהוייה לבכור כדי שתשיר צמר כל שעה, ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו כו' ע"כ, וגזירה זו ביאר רש"י בכל הסוגיא עיין עליו, וקשה הלא בסופ"ק דפסחים מסקינן, דפלוגתא דתנאי היא אי חיישינן לתקלה, וביומא דס"ו ע"א פריך הש"ס נמי, דאם ניחוש לתקלה דגיזה ועבודה, א"כ בכל הנך דאמור רבנן ירעו עד שיסתאבו, ניחוש דלמא אתו לידי תקלה לגזוז ולעבוד בו ע"ש

ואפשר דמשו"ה נאיד הרמב"ם מפירש"י, אהא דאמרו בש"ס גזרינן דלמא אתי לשהוייה, דהחשש הוא מתקלת גיזה ועבודה, ומפרש הוא בפ"ג הי"א מה' בכורות, דאי משהה ליה לא יאכלנו תוך שנתו, וקרא כתיב לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה, וטעם זה יספיק בין בתם בין בבע"מ, כדתנן לקמן ר"פ עד כמה, והרמב"ם אחז דרכו בפירושו כן, גם בביאורו למס'