אור הישר (בכורות) לא

איפשיטא כו' ע"כ, ויל"ד מדוע נקטו קושיתם, אהא דאבעיא להו שם, תחת צמר מסובך מהו, וכל הבעיא אזלא התם אליבא דבי רב, דאמרי תחת העור איני יודע, דהוא מטעם ספק, הרי טפי הי"ל להקשות אליבא דרב יהודא אמר רב, דס"ל התם דגם תחת העור כשרה, ומכש"כ תחת צמר מסובך, ואיך יפרנס רב משנתינו דעושה מקום בקופיץ ותולש את השער, לפי שיטת רש"י דהוא מטעם חלדה

ובע"כ דרב לטעמיה אזיל דס"ל שם, דלא בעינן שחיטה מפורעת, וגם הוא דייק ממתניתין דהתם דל"ב ע"א, או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו, ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טריפה ע"ש, הרי דכל דין חלדה לדידהו, הוא רק בעצם שחיטת הסימנין, מלמטה למעלה או מלמעלה למטה כדאמר התם, אבל שחיטה מפורעת לא בעינן, ועל כל הני אמוראי דס"ל שם דבעינן שחיטה מפורעת, לא תקשה ממתניתין דהתם, דאינהו ס"ל דמתניתין דהכא, דתולש שער הבכור מטעם חלדה כדפירש"י, הרי דבעינן שחיטה מפורעת, וממילא ליתא לקושית התוס' מדבעיא שם תחת צמר מסובך מהו, דזהו רק לבי רב דמספקא להו, אי בעינן שחיטה מפורעת או לא, וע"פ סמיכתם אמתניתין דחולין שם כנ"ל, אבל משנתינו דהכא הרי ס"ל דבעינן שחיטה מפורעת, עוי"ל דכל בעיית הש"ס שם, אי כשרה שחיטה כזו בדיעבד, אבל לכתחלה ודאי דבעינן שחיטה מפורעת, ומשנתינו הרי איירי בשחיטה דלכתחלה, ושפיר כתב רש"י טעמיה משום חלדה, ודברי התוס' צ"ע, ועמש"כ בחידושי לחולין שם בס"ד

, תוד"ה והיינו כו', ותולש דמתניתין לאו בתולש ומכוין קאמר, אלא עושה מקום אם נתלש נתלש כו' ע"כ, וכנגדו ביו"ט כתב המחבר ממש בלשון התוס', באו"ח סי' תצ"ח סי"ב ע"ש, ומה דסיימו התוס' בסה"ד וז"ל, ואם נפרש דאם תולש לאו היינו גוזז, שרי אפילו לתלוש במתכוין כו', זהו ממש דעת הרמב"ם בפ"ג ה"ג מה' יו"ט ע"ש

בא"ד דדלמא דוקא בכור, דתולש לאו היינו גוזז, וליכא איסורא דאורייתא, הוא דשרי דשא"מ, אבל ביו"ט דאיכא איסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו, לא שרינן בשאין מתכוין א"ד כו' ע"כ, ולע"ד בלתי מובן ספק כזה, דלשיטת רש"י ביומא דל"ד ע"ב, הלא כל דברי ר"י דאסר דשא"מ, הוא רק באיסור דאורייתא אבל כדרבנן מותר ע"ש, ולפ"ז ממ"נ אי ס"ל דתולש היינו גוזז, ואיכא איסורא דאורייתא בבכור, וה"ה ביו"ט אסור מדאורייתא משום דעוקר דבר מגידולו, א"כ תרווייהו אסירי בדשא"מ, ואי תולש לאו היינו גוזז וליכא רק איסורא דרבנן, וביו"ט אסור משום לתא דעוקר דבר מגידולו שהוא מה"ת, הלא ודאי דלא דמיין להדדי, לפי הכלל דבדאורייתא אסור ובדרבנן שרי, ואי נימא דביו"ט יש להתיר, משום עוקר דבר מגידולו כלאחר יד, א"כ תרווייהו דרבנן ומותרין שניהם, סוף דבר דלשיטת רש"י או שניהם מותרין או שניהם אסורין, או אחד מותר ואחד אסיר, ועכ"פ דאין מקום להטיל בהו שום ספק, לפ"מ דכל אחד תלוי בדינו הפרטי, אי איסורו הוא מדאורייתא או מדרבנן, ולשיטת התוס' ביומא שם, דעצם איסורו דר"י בדשא"מ הוא אפילו בדרבנן, והתם מותר רק משום דאין שבות במקדש ע"ש, א"כ ודאי דאין מקום להסתפק כמש"כ התוס', לפ"מ דאין לחלק בזה בין דאורייתא לדרבנן

ומכש"כ לפ"מ דדייקו התוס' ביומא שם, דבכל התורה כולה אסור שאין מתכוין כמתכוין, אבל בשבת דכתיב ביה מלאכת מחשבת, בעינן שיחשב לעשות המלאכה שהוא עושה ע"ש, ולפ"ז מה ענין דשא"מ דבכור דכל התורה כולה, לדשא"מ דיו"ט דדמיא לשבת, וע' סוכה דל"ג ע"ב, וע' במל"מ ר"ה שבת וצ"ע

בא"ד יש לחלק בין במקום מצוה למקום שאין מצוה כו', וכ"כ התוס' בכתובות ד"ה ע"ב ד"ה את"ל הראשון, ושם ד"ו ע"א תוד"ה האי, וסברא זו יש להעמיס בתירוץ הש"ס בזבחים ס"פ כל התדיר, גבי המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים, דקאמר אי בעית אימא כיבוי דמצוה שאני ע"ש, ולפ"ז אפ"ל ביומא דל"ד ע"ב גבי מצרף, דמשני הש"ס משום דשא"מ, דג"כ הכוונה שיש בזה נמי מצות טבילת כה"ג לעבודת יוה"כ, והש"ס פריך שם מקציצת בהרת, דשם איכא נמי מצות מילה ע"ש

, ולפי דרכינו למדנו דדעת התוס' הכא ובכתובות, הוא כשיטת רש"י בשבת דקכ"א סע"ב, שכ' וז"ל דדשא"מ לר"י מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור ע"ש, וה"נ י"ל דבמקום מצוה לא גזרו, דלשיטת הרשב"א בשבת דקל"ג ע"א, שכ' אהא דאמר אביי, לא נצרכה אלא לר"י דאמר דשא"מ אסור, וז"ל ומהכא שמעינן דדשא"מ לר"י אסור דאורייתא, מדאיצטריך רחמנא למשרי הכא עכ"ל, והשתא כיון דאורייתא הוא, מאן חשוב מאן ספון לחלק בין מקום מצוה לשלא במקום מצוה כדמחלקו בתוס', כנלע"ד

, דף כ"ה ע"א איבעית אימא רב כר"י בן המשולם, וריבה"מ לא ס"ל כרב, ע' תוד"ה מדרב ובחק נתן

, שם א"ר אסי אר"ל ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור, ע' מג"א סי' תצ"ח סקכ"ג, ובשעה"מ פ"ג ה"ג מה' יו"ט

רש"י ד"ה גוזז כו', אלמא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי ע"כ, ובביאור זה ממש כתב הרמב"ם פ"א ה"ג מה' פרה, ודלא כהתוס' כאן ולקמן דל"ד ע"א ע"ש

תוד"ה דהו"ל כו', וללשון שני נמי שפירשתי כו', כדקתני בסמוך בתולש את הכנף דהיינו אורחיה כו' ע"כ, וטעם זה נקיט הרמב"ם לחלק בין צמר לנוצה ע"ש, ובהדיא מבואר כן בירושלמי שבת פ"ז ה"ב עוף שאין גיזה תלישתה היא גיזתה ברם הכא אין חייב עד שיגזז תדע לך שהוא כן כו' ע"ש.