אור הישר (בכורות) ל

התוס', יש מקום לישוב שיטת התוס' בסוף מעילה, שכתבו דמטבע חשיב ולא בטיל, וכבר נתעורר במל"מ פ"ז דה' מעילה, מדברי רש"י בערכין ד"ד ע"א שכתב, דשקלי כהנים בטלין ברוב שקלי ישראל, ולכן יוכלו הכהנים לאכול מנחת צבור, ולא חשיבי להו כמנחת כהן דלא תאכל ע"ש, דלפמש"כ ניחא, דבמעילה דקאמר כיון שהוציא את הראשונה מעל, הרי בע"כ בא לו הנאת הפרוטה בפ"ע, מבלי שום תערובות עם אחרים, דאל"כ תקשה גם על אחרי זמן ההוצאה תבטל ברוב, וכיון שהנאת הפרוטה היתה בבת אחת, לא שייך בה ביטול, משא"כ בשקלי הכהנים, דכל החשש בא על זמן האכילה, משום דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, והאי חיובא דכליל תהיה הוא משום איסור אכילה דמנחת כהן, עד דמשום זה חלה טענת הכהנים, הואיל ועומר ושה"ל ולחה"פ שלנו הוא האיך נאכלין, בזה שפיר פירש"י דזיל בתר רובא, דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה, קמא קמא בטיל ברוב היתר, וכסברת התוס' בסוגיין, וממילא משיך זמן ההיתר למפרע גם מקודם, שיהא מותר גם לכתחלה לאכול כנ"ל, ועמש"כ בחידושי לתמורה דט"ו ע"ב, ולערכין ד"ד ע"א ולמעילה דכ"א ע"ב

ע"ב אלא אדראב"י משנת ראב"י קב ונקי, עמש"כ בחידושי לעיל דכ"ב ע"ב

, תוד"ה משנת ראב"י קו"נ, אע"פ שיש מקומות שפוסק הלכה כראב"י, כדאשכחן בעירובין דס"ב וביבמות ד"ס, יש מקומות דלא מסתבר כוותיה, לפיכך הוצרך לפסוק הלכה ע"כ, והנה הרשב"א בחידושיו לחולין דס"ד, הביא דברי בעל העיטור בשם הרי"ף, דלא אמרינן משנת ראב"י קו"נ אלא במשנה, אבל בברייתא לא ע"ש, והשתא אי ס"ל להתוס' כהעיטור, לא הי"ל להביא בדבריהם רק ההיא דעירובין, דשם נשנו דברי ראב"י במשנה, אבל ביבמות הרי נשנו דבריו בברייתא, וליתא להאי כללא, לכן איצטריך שפיר לפסוק דהלכה כוותיה, ובע"כ דס"ל להתוס' כהרא"ש פ"ק דביצה ד"ו, דמשנת ראב"י קו"נ הוא ג"כ בברייתא ע"ש, ועפ"ז ניחא שיטת הרי"ף בביצה שם ברווחא, במה שפסק שם כת"ק, דלטעמיה אזיל כמו שהביא הרשב"א בשם העיטור כנ"ל, וע' בט"ז יו"ד סי' ט"ו ובביאורי הגר"א ובחידושי הגרע"א שם, ודעת רש"י משמע נמי כהתוס' והרא"ש, שכ' בגיטין דס"ז ע"א על ראב"י, שהלכה כמותו לעולם ע"ש, וע' מנחות דל"א רע"ב ובתוד"ה מי, ופליאה דעת על הכ"מ דבפ"ה ה"ט ממחו"כ, כ' בפשיטות דהרמב"ם לא חש לדברי ראב"י, כיון שלא נשנו במשנה ע"ש, ולא חש לדברי עצמו, מה דבספ"ב מבית הבחירה הוא כמסתפק בזה וע"ש במל"מ, ועכ"פ לא הביאו לכל מש"כ, וביותר נפלאתי דהרמב"ם בפ"ה הי"א מביהב"ח, ובפיה"מ ספ"א דמדות, פסק דלא כראב"י, ואע"ג שנשנה במשנה ע"ש, ואם גם במשנה לא נקיט הרמב"ם זה לכלל גמור, לא ידענא מאי האי דקא קשיא ליה להכ"מ, בפ"ט ה"ט מה' רוצח, במה דהרמב"ם פסק שם דלא כראב"י ע"ש

אולם גם בעצם תירוץ התוס' דבסוגיין יש לתמוה, שכתבו דמשום דיש מקומות דלא מסתבר כוותיה, לפיכך הוצרך לפסוק הלכה, וקשה לפ"מ דבנו יסודם אסוגיא דעירובין, ושם דס"ב גרסינן א"ל אביי לרב יוסף, קיי"ל משנת ראב"י קו"נ, וא"ר יהודא א"ש הלכה כראב"י, מהו לאורויי במקום רבו, א"ל אפילו ביעתא בכותחא כו' ולא אורי, ופירש"י שם וז"ל מהו לאורויי תלמיד במקום רבו, כיון דלא תליא בסברא, ומילתא פשיטא הוא שרי, או דלמא חוצפא הוא עכ"ל, והשתא בשלמא לפירש"י, דבעירובין שם לא תליא בסברא, שפיר יש מקום להסתפק אם יורה או לא, משא"כ לדברי התוס' בסוגיין, דבעירובין שם תליא הדבר בסברא, דאל"ה לא הי"ל לפסוק בעירובין שם הלכה כנ"ל, וכיון דתליא בסברא ודאי דלא יורה, ומאי קמבע"ל לאביי שם וצ"ע כעת, וע' בתורת האדם להרמב"ן ענין הכהנים בסופו

, דף כ"ד ע"א איבעיא להו הדבר בחזקתו דקאמר רשב"ג כו', למאי נ"מ למילקא עלה משום או"ב, אי אמרת דידה מרחמא דלא דידה לא מרחמא לקי, ואי אמרת דלא דידה נמי מרחמא לא לקי מאי כו', ולכאורה לפ"מ דתנן לעיל ד"ה ע"ב, שהיוצא מן הטהור טהור, הוה מצי למיבעיא לענין דבר טמא שכרוך אחריה, ומהו לאכילה, אך בזה אפ"ל דשמיע להו להאי סוגיא דלקמן, מהא דארבב"ח אר"י בחזיר שכרוך אחר רחל כו' וע' בשאילתות פ' שמיני סי' פ"ג

אכן מדוע לא קאמר דנ"מ למודר הנאה מהבהמה ומיולדותיה, והשתא אי חשבינן לה כוולדה, אסור לו גם היולד בהנאה, ואי אמרת דלא דידה נמי מרחמא, לא נאסר לו בהנאה, רק אותו שהוא ולדה בודאי, ולא ולד דמחזקינן בדידה רק מפני שכרוך אחריה

, וכן נ"מ למקח וממכר, כגון מכר בהמה זו לעובריה כדלעיל ד"ב ע"ב, ונמצא זה כרוך אחריה, מי חשבינן ליה כוולדה ודאי ושייך ללוקח, א"ד הממע"ה

וכן נ"מ לענין ולד הנרבעת והנוגחת, דאסורה מטעם דהיא וולדה נרבעו והיא וולדה נגחו, כדאמרינן בתמורה ד"ל ע"ב, ולענין פרה שהזיקה גובה מולדה כדאמרינן ר"פ הפרה, ואיכא למיבעיא אי הני דיני הוויין גם בכרוך אחריה

ונלע"ד דלרבותא נקיט נ"מ לענין או"ב, לאשמעינן דאיכא נ"מ אף למלקות, וליתא ג"כ בגדר התראת ספק, רק כודאי גמור משוינן לה, אבל לאיסורא ולממונא ודאי דמשכ"ל נ"מ בגווני טובא, ועפ"ז מובן הסבר הדברים בש"ס לקמן בסוגיין, דקאמר עד דאשמעינן חזיר לישמעינן טלה, ולמילקי עלה משים או"ב ע"ש

ע"ב תוד"ה השוחט כו', ועוד דבעיא היא בפ"ב דחולין ד"ל, תחת צמר מסובך מהו, ולא