אור הישר (בכורות) כט

לדהתם דחד ראש כבר קרבה בהחלט, ובדידיה אית לן למתלי הפסול, הלא הכא בע"כ תערובות כללית שלט בכללן, ובכה"ג גם שיטת הבבלי בזבחים יודה דאין לחלק בין אחת לשתים, ור' סימון דירושלמי יודה גבי ראש וכרעים לשיטת הבבלי, לפי ערך חילוק הנושאים שביניהם וצ"ע

תוד"ה תירום ותרקב, בירושלמי תני ישרף, וקשה אטו בשופטני עסקינן, שמותרין ליהנות בשריפתן ואינם חפצים, ומניחים אותה לרקב כו', ור"ת מפרש דתרקב ותשרף הכל אחד כו', וה"ק או תרקב או תשרף בלא הנאה כו' ע"כ, והנה במתניתין תרומות פ"ה מ"ב גרסינן תשרף, ומפרש שם הברטנורא כפירוש ר"ת דהכא ע"ש, ולפ"ז קשה על דדחיק שם במשנה הקודמת, בהא דקתני שם תרקב, ליישב ולתרץ אמאי לא תשרף, ותירץ שם הברטנורא בדוחק, כדתפס עליו התוי"ט ע"ש, ואמאי לא ניחא ליה נמי התם לאמר, דתרקב ותשרף הכל אחד, וה"ק או תרקב או תשרף בלא הנאה וכדברי ר"ת דהכא, וע"ש בירושלמי ובר"ש

כן אני נבוך בעצם קושית התוס', מה המריצם לכך לפרש, דהא דתני בירושלמי תשרף, דפירושו בתורת היתר, כדי ליהנות מהן בשעת שריפתן, עד דקשיא להו אטו בשופטני עסקינן, שמותרין ליהנות בשריפתן ואינם חפצים, ומניחים אותה לרקב כו', מדוע לא ניחא להו לפרש מתחלתן, דהאי תשרף הוא בתורת חיוב לשרפו, וכדחשיב תרומה טמאה בנשרפין במשנה שילהי תמורה, ומסיק התם דכל הנשרפין לא יקברו, והנה אהא דאמר רב, כשם שמצוה לשרוף הקדשים שנטמאו, כך מצוה לשרוף התרומה שנטמאת, פירש"י בבמה מדליקין דכ"ה ע"א שני טעמים, דדמיא לקדש, ועוד משום תקלה, וע"ש תוד"ה כך, ואפ"ל דטעמא דדמיא לקדש לא שייך הכא, משום דהפרשת תרומה דהכא הוא רק מדרבנן, דמדאורייתא חד בתרי בטל, ועפ"ז ל"ד נמי למתניתין דסוף תמורה, דהתם נמי איירי בדאורייתא, אבל טעם שני דרש"י משום תקלה, שפירש בשבת ובמשנה שם סוף תמורה, זה יתכן גם הכא, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וא"כ אפ"ל שפיר דהאי תשרף דהכא, הוא בתורת חיוב כנ"ל

וארווחנא להבין דבזה גופא פליגי לדינא ג"כ, דלהירושלמי חיישינן לתקלה ולהכי תשרף, דאי אמרת תרקב בין כך ובין כך אתי לאתהנויי מינה, ולגמרא דידן לא חיישינן לתקלה ולכן תרקב, וע' פסחים דל"ג ע"ב ושם דל"ד ע"א תוד"ה בשליקתא, דהא בלא"ה פלוגתא דתנאי היא אי חיישינן לתקלה, וע' פסחים ד"כ ע"ב וביומא דס"ו ע"א, ובמש"כ בחידושי לערכין דכ"ט ולתמורה די"ח ודכ"ד ודל"ג

ולפ"ז כל חמירא בדברי התוס' בסוגיין והר"ש שם בתרומות שנתקשו בה קשה להבין, ואפשר להעמיס דזהו ג"כ הסבר הדברים, במש"כ התוס' והר"ש בתר הכי, דמחלוקת בני בבל ובני א"י היא, ותליא בחלופי גרסאות בין הירושלמי והתוספתא וע' בשטמ"ק

דף כ"ג ע"א תוד"ה סבר כו', ושמא הא חשיב שוגג כשסבור שמותר לבטל ע"כ, אמנם בט"ז יו"ד סי' צ"ט סק"ט, לא הביא דברי התוס' בסוגיין בלשון ושמא, דנראים כמסתפקים בזה, רק בתורת ודאי ע"ש, ועמש"כ בחידושי לחולין דט"ו

אולם לפי גרסת התוס' שלפנינו, נלע"ד הסבר הדברים עד"ז, דהנה היכא שעשה ע"פ חכם, בודאי דנחשב לשוגג גמור, ולא קנסינן ליה, אפילו היכא דקנסינן בעלמא, כדכ' התוס' בסנהדרין דל"ג ע"א ובב"ק ד"ק ע"א, והוא דוגמא להא דתנן ריש הוריות, התולה בב"ד פטור ע"ש, אולם הכא שעשה ע"פ עצמו, משום סמיכת דעתו דסבור אבטלינהו ברובא, ובחסרון הידיעה דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה, באופן זה יש מקים להסתפק, דאפשר דגם זה לחטא יחשב, דבנה על יסוד שכלו, והי"ל להעלות על דעתו שיש מקום להסתפק, ובכל ספק צריך לשאול, ומדלא שאל דמי בזה למזיד, א"ד בלתי שייך לחשבו למזיד, מפני העדר הכרעת דעתו דיש בזה ספיקא דדינא, והא איהו עכ"פ סבור שמותר לבטל ברוב, ודמיא ידיעתו לעצמו כאלו נשאל ע"פ חכם, ולכן כתבו התוס' בלשון ושמא, ועפ"ז אף אם לא היה לפני הט"ז גרסת ושמא, נלע"ד דגרסא שלפנינו בתוס' הוא העיקר כנ"ל, ול"ד להא דתנן רפ"ק דהוריות, זה הכלל התולה בעצמו חייב, דהתם הרי ידע דיש בזה סוג הוראה ע"ש, משא"כ הכא דבדעתו היתה דלית בה אפילו צל של ספק, אפשר דבכה"ג חשוב שוגג גמור כנ"ל

, תוד"ה נבילה כו', מההוא טעמא דמטמא במשא כו', מההיא טעמא גופיה תטמא במגע ע"כ, ע' חולין דקכ"ד ע"ב תוד"ה אין ותוד"ה אמר

בא"ד וי"ל דלענין אכילה, כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה, קמא קמא בטל ברוב היתר, ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע כו' ע"כ, והמל"מ בפ"א הי"ד מה' מטמאי מו"מ, נשתמש בסברא זו לענין טומאת משא ורוק יבמה ע"ש

, אולם דברי התוס' מצד עצמם צריכים עוד ביאור לע"ד, דמדבריהם משמע דבשעה שמניח המאכל לפיו מניח איסור, וההיתר בא לו רק אחרי ההכנסה לבית הבליעה, משום דשם חל הביטול, וענין כזה סובל רק לפרש סוגיית הש"ס דזבחים דע"ח, דפיגול ונותר וטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור, דבאמת לכתחלה איסורא מיהא איכא, אמנם חיובא דמלקות לא משכ"ל רק לבתר דאכיל להו, ואז ככר נתבטלו בבית הבליעה וכסברת התוס', וזהו כעין פטור אבל אסור, אולם מהך דחולין דצ"ט ע"ב, דפריך וליבטול ברובא, ומהא דביצה דל"ח, גבי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה כו' דמייתו התוס', הרי שם משמע דלכתחלה בטל, וחל עליו שם היתר לאכלו, ובע"כ דכוונת התוס', כיון דכל עצם אכילה לא משכ"ל, רק ע"י הכנסת בית הבליעה, באופן דאז חל עליו שם ביטול בהכרח, לכן מותרת אכילה כזאת גם לכתחלה, מפני ביטולה המאוחר, וע"פ הבנה זו בדברי