אור הישר (בכורות) כד

דניחא ליה לקיומי מצוה בממוניה אפילו במקום חסרון כיס ע"ש, אתיא אליבא דר"ט, ולפ"ז היה מקום ליישב קושית התוס', בפסחים ד"י ע"ב בד"ה בממוניה ע"ש, דאפ"ל דאביי ס"ל כר"ט, ורבא ס"ל כר"ע, וכן מיושב בזה קושית המרדכי בב"מ דכ"ט ע"ב, ועמש"כ בחידושי לב"מ שם ליישב קושייתו באופן אחר, וע' במה שהאריכו בזה הפוסקים באו"ח סי' י"ד ובסי' תל"ז ואכמ"ל

דף י"ט ע"א תוד"ה כיצד כו', ור"ת מפרש דבין הכא ובין בחולין, הוי בכלל ופרט גמור כמו בעלמא כו', ואע"ג דקתני מכלל הצריך לפרט ומפרט הצריך לכלל כיצד, דמשמע דאתא נמי לפרושי כלל הצריך לפרט, עיקר מילתא לא נקטיה אלא משום פרט הצריך לכלל ע"כ, וכ"כ התוס' בחולין דפ"ח ע"ב ע"ש, אולם המעיין בברייתא דרבי ישמעאל, דשם הוא מקיר הדבר, ישכיל ויוכיח קצת מהא דהתם דלא כפיר"ת, שכתב דעיקר מילתא לא נקטיה אלא משום פרט הצריך לכלל, רק כשיטת הר"י דמפרש דבכור ופטר רחם תרווייהו כלל ותרווייהו פרט, ותרווייהו צריכי להדדי, ובכל אחד אתה מוצא כלל הצריך לפרט, ופרט הצריך לכלל, שכל אחד סותם דבר אחד ומפרש דבר אחר כו' ע"ש, דבברייתא שם פתח, מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל כיצד, קדש לי כל בכור כו' ת"ל בכור, כדתניא בברייתא דהכא בסוגיין, ומסיק שם בתר הכי, זהו כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל ע"ש, ולפ"ד הר"י בתוס' שפיר מסיק זהו כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל, כיון דבאמת שניהם אגודים זה בזה כנ"ל, משא"כ לפר"ת המעט לו הדוחק ברישא דברייתא, דנקט לחנם כלל הצריך לפרט, אלא שהוסיף נמי בסיפא לחזור בדברים אלו, דגם ברישא הם על מגן, לפי דבריו הוא, ועוד דלפר"ת דעיקר מילתא לא נקטיה אלא משום פרט הצריך לכלל, וסוגיא דחולין הוא רק משום כלל הצריך לפרט, כמבואר שם בהדיא, א"כ מ"ש דבברייתא דר' ישמעאל נקיט רק סוגיא דהכא דקדש לי כל בכור, דלא אתא רק לפרושי סיפא דפרט הצריך לכלל, ולא נקיט הא דוכסהו בעפר הנוגע לרישא דברייתא, שהוא כלל הצריך לפרט, ובע"כ דממקומו הוא מוכרע כפירוש הר"י, ומשו"ה בברייתא דר"י שהוא ברייתא דהכא, אתא לפרושי שניהם כאחד, כלל הצריך לפרט, ופרט הצריך לכלל, ובברייתא דקדש לי כל בכור תרווייהו איתנייהו כנ"ל, משא"כ ברייתא דכיסוי הדם, דליתא רק בכלל הצריך לפרט, להכי לא תני לה התם כנלע"ד, וע' במכילתא פ' בא בפסוק קדש לי כל בכור וצ"ע, וע' באבודרהם בפירושו לברייתא דר' ישמעאל בד"ה המדה השביעית. הלוקח בהמה פרק שלישי בכורות

שם ע"ב כי אזלי רבנן בת"ר, ברובא דאיתא קמן, כגון תשע חנויות וסנהדרין, אבל רובא דליתא קמן לא אזלי רבנן בת"ר כו', ויל"ד במאי עדיף רובא דאיתא קמן מרובא דליתא קמן, הרי שניהם שקולין הם, דבדאיתא קמן כמו תשע חנויות, אנו רואין הרוב בחוש העין, ודליתא קמן כגון רוב קטנים לאו סריסים נינהו, ורוב קטנות לאו איילונית נינהו, אנו רואין בחוש השכל, יחד עם הנסיון, ובהרגשת החשש שמא קטן זה, הוא מן המיעוט, והוא סריס, מרגישים אנו כמ"כ בבשר הנמצא, שמא הוא מהחנות המוכרת בשר נבלה, וכזה כן זה צריכין אנו לאמר בהכרח, דספק כזה התירה תורה באיסורין, כדכתיב אחרי רבים להטות, ונהפך האיסור להיתר, וע' בשטמ"ק לב"מ ד"ו מש"כ בשם הרא"ש גבי קפץ אחד מן המנויין, ולפ"ז מאי אולמא איתא קמן מליתא קמן לדין רובא, ואדרבה בדאיתא קמן כמו תשע חנויות, משכ"ל חסרון דאיסור קבוע, דספיקו אסור מדאורייתא, דכמחצה ע"מ דמי, כדדרשינן מקרא דוארב לו, היכא דלקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח, כדאמרינן בכתובות דט"ו ע"א, וברובא דליתא קמן לא משכחת במציאות דין קבוע מן התורה, כמש"כ התוס' בנזיר די"ב רע"א ובגיטין דס"ד סע"א ע"ש, מאי אמרת דעכ"פ בנמצא הלך אחר הרוב, ולית בה דין קבוע, ז"א דאז לאו משום חשיבותא דאיתא קמן דיינינן לה, רק מפני חסרון הידיעה שאין אנו יודעין מאיזה מקום הוא בא, לכן נחליט בה כל דפריש מרו"פ, כמו ברובא דליתא קמן

ולכאורה היה אפ"ל, משום דעצם דין דתשע חנויות וסנהדרין, ילפינן בחולין די"א ע"א מדכתיב אחרי רבים להטות, וכי כתיב האי קרא, ברובא דאיתא קמן הוא דכתיב, אבל רש"י בסוגיין כ' וז"ל, והיינו רובא דאיתא קמן שהרי החנויות לפנינו, וכ"כ בר"פ בתרא דיבמות, ובחולין די"א כתב דהא קמן חזינא דרובא דהיתירא ע"ש, הרי דתלה בחוש הראות מה שלפנינו וקשה כנ"ל. אכן יש לחלק דבדליתא קמן בל יוכל משפט השכל להקיף רק כלליות הדבר, דרוב קטנים שבעולם לאו סריסים נינהו, אבל בנוגע לפרטיות יוכל היות שבשכונה אחת נמצאים רוב סריסים ומיעוט מולידים, משא"כ בדאיתא קמן כמו תשע חנויות, הרי אנו רואין בחוש דבהיקף זה ובשכונה זאת שאנו דנין עליה, מוכרי הכשרות הם הרוב, והמיעוט נשאר לפנינו במוכרי הטריפות, וכן כל כה"ג, ולא נקט תשע חנויות רק לדוגמא כנ"ל

וביותר יל"ד דהא דדייקינן הכא מתשע חניות וסנהדרין לרובא דאיתא קמן, הוא רק אם נמצא, מפני דאז כשרה מטעם כל דפריש מרו"פ, והאי דינא הוא אפילו בדליתא קמן, כדתנן במס' מכשירין