אור הישר (בכורות) כב

ורובו דומה לאמו, מפרש בש"ס לעיל ד"ו ע"ב, משום דכתיב אך בכור שור, עד שיהא הוא שור ובכורו שור ע"ש, וזהו להקרבה גופה כדמפורש בקרא, ואילו ר"מ דמחייב הוא רק לנתינתו לכהן, לפ"מ דפירש רגמ"ה דר"מ מחייב כסתם מתניתין וכנ"ל, ואיך נופל לאמר אוקימתא במחלוקה כזאת, דר"מ מחייב לנתינת כהן, ור"ש פוטר מבכורה שהוא לדין מזבח, א"כ פלוגתתם הוא בשני דינים נפרדים, ואולי לנתינת כהן ס"ל גם לר"ש כר"מ, וא"כ לא פליגי כלל והוא תמוה

וכעין הרכבה כזאת ראיתי במרובה דע"ח ע"א, תוד"ה עד שיהא הוא שור ובכורו שור, וז"ל אור"י דבפ"ק דבכורות מוקי לה דוקא בשאין דומה כלל, אבל דומה במקצת סימנין, יליף התם מאך דקדיש בבכור כו' ע"ש, ובזה ג"כ קשה כנ"ל, דקרא דבכור שור דאתא למילף עד שיהא הוא שור ובכורו שור קאי אהקרבה, והא דאך חלק קאי אנתינה לכהן לפי האוקימתא לעיל ד"ג ע"ב, ועמש"כ בחידושי לעיל דט"ז ע"ב

, ועל כולם היה מקום לאמר, דאף דאנן נקטינן כר' יוחנן לעיל ד"ג, דמשנתינו איירי בדין נתינתו אל הכהן, אך אפשר דשאר אמוראי או סתמא דהש"ס ס"ל, דהא דקתני במתניתין ואם יש בו מקצת סימנין חייב, הוא לחיוב בכורה למזבח

אבל עכ"פ קשה על ר' יוחנן גופיה, דקאמר בסוגיין, מודה ר"מ בשעיר של ר"ח דבעינן בן שעירה, מ"ט א"ק אחד, המיוחד ובא מששת ימי בראשית, ופירש"י וז"ל מודה ר"מ, אע"ג דלענין בכורה סבר חזרה שייות למקומה, הכא בעינן שיהא ממשפחת עזים מששת ימי בראשית ע"כ, וזה קשה טובא לפ"מ שפירש"י גבי חזרה שייות למקומה, דר"מ מחייב ליתנן לכהן, ואפילו נימא כאוקימתא דרב אשי, דר"מ ס"ל כסתם מתניתין, הרי ס"ל לר' יוחנן גופיה לעיל ד"ג שם, דהא דתנן ואם יש בו מקצת סימנין חייב, כוונתו לחיוב מתנת הכהן, אבל למזבח לא קרב וכדפירש"י גופיה ד"ג רע"ב ע"ש, ולפ"ז מאי איריא בשעיר של ר"ח ומשום דכתיב בקרא אחד, תיפ"ל דמפסל להקרבה למזבח, משום לתא דמום אפילו אם איננו שעיר של ר"ח וצ"ע

ע"ב לריה"ג שמעינן ליה דאמר אפשר לצמצם בידי שמים וכש"כ בידי אדם, ורבנן בי"ש א"א לצמצם בידי אדם מאי ע"כ, ובעי להביא ראיה ממתניתין דמדות ושאר מקומות בש"ס, וקשה דלמא בעלמא ס"ל לריה"ג נמי א"א לצמצם, ושאני הכא דגלי קרא הזכרים לה' כדיליף במתניתין, והא ראיה דלעיל ד"ט ע"א גבי לידת שני זכרים דחמורה שלא ביכרה, בעי הש"ס למימר דמתניתין דהתם דלא כריה"ג, דאי ריה"ג האמר אפשר לצמצם, ודחי אביי אפילו תימא ריה"ג, שאני התם דכתיב הזכרים לה', ולגמר מינה, הא מיעט רחמנא הזכרים ע"ש, ולפ"ז בנוגע לעלמא, חל הספק גם אליבא דריה"ג, בין בידי אדם בין בי"ש, והא דתנן במתניתין וחכ"א א"א לצמצם, משמע דריה"ג ס"ל אפשר לצמצם, ז"א, רק לפ"מ דריה"ג יליף במתניתין מדכתיב הזכרים לה', דבזה גלי רחמנא דכאן אנו סומכים על חוש האנושי, המעיד דשני הראשים יצאו כאחת, על זה פליגי חכמים ואמרי דגם כאן א"א לצמצם כמו בעלמא, והא דכתיב הזכרים, זכרים דעלמא כדאשכחן כה"ג טובא, ובכל הש"ס והראשונים משמע, דריה"ג ס"ל אפשר לצמצם, ומקורם מהך דהכא, וע' רש"י שבועות דל"ב ע"א וצ"ע

שם ת"ש ממדת כלים ממדת מזבח, שאני התם דרחמנא אמר עביד, ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה ע"כ, והנה לפ"ז יל"ד, דכל מחלקותם אם אפשר לצמצם נפל בבירא, דגם לעיל גבי חוט של סיקרא חוגרו באמצע, וכן בכל דיני התורה, הרי לא ניתנו למלאכי השרת רק לבני אדם, ובכל היכי דחוש הראות של האדם, יעיד כי זה הוא גבול הצמצום, סמיך רחמנא על דבריו אשר יאמר כי הוא זה, כהא דאמר רחמנא למשה שחוט רובא או גדור רובא וכה"ג דמייתי התוס', הרי בהכרח דנאמר לו על צמצום עין בשר עם שכלו, אשר יעידון ויגידון דזהו רובא, ובכל היכי דמצית למיעבד ניחא ליה כדמשני הכא, וצ"ע

שם ת"ש נמצא מכוון בין שתי עיירות שתיהן מביאות שתי עגלות דר"א, מ"ט לאו משום דקסבר בידי אדם אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות, לא ר"א ס"ל כריה"ג כו', וקשה מדוע לא נימא להיפוך, דמשום דר"א ס"ל קרובה ואפילו קרובות, להכי מביאות שתי עגלות, אפילו אי בעלמא ס"ל לר"א א"א לצמצם, רק הכא דמצד הדמיון שתיהן קרובות, ובהכרח כל אחת מידי ספיקא לא נפקא, לכן מביאות שתי עגלות, עכ"פ לדעת הרמב"ן והרשב"א, דס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה, וע' בש"ש שמעתא א', ואפשר דמזה ראיה להרמב"ם והראב"ד דהוא רק מדרבנן ע"ש

, ומה שהביאני להקשות דנפרש להיפוך וכמש"כ, הוא לפ"מ שילה"ק עוד, הרי ל"ד צמצום מדת כלים ומזבח, סימנים וגדר, שהוא קטן הכמות, לצמצום המדה של שטח גדול בין שתי עיירות, הן מצד הקרקע, דאי אפשר לר"ה שתלקט במלקט וברהיטני, עד דמשו"ה אמרו רבנן דפחות מג' כלבוד דמי, כדאמרינן בשבת דצ"ז ע"א, כן מצד החבל שבה מודדין, דתלוי אם היא לחה או יבשה, כדאמרינן באיזהו נשך דס"א ע"ב, לא תעשו עול במשפט במדה, זו מדידת קרקע, שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים וע"ש בפירש"י, ולפ"ז הרי הבינו חז"ל בקרא גופה, איך קשה לעמוד על בירור דקות הצמצום, דמדה בחבל של מדידת קרקע, ומכש"כ בשטח רב שבין שתי עיירות, ורש"י פירש במתניתין דסוטה דמ"ה ע"ב וז"ל, מכוון מצומצם שאין זו קרובה לו מזו אפילו כמלא חוט עכ"ל, ולפי הנ"ל מה מאד קשה צמצום דק כזה, אפילו לפ"מ שפירש"י בעירובין דנ"ח ע"ב, דמודדין הרים וגאיות כקרקע חלקה ע"ש, ולכן היה קשה לי מדוע לא יפרשו