אור הישר (בכורות) כא

פלא, דפתח בטעם האחד המתפרש במנחות, ומביא כעין ראיה הטעם השני ממקורו בזבחים, ובאופן שרש"י בכת"י למנחות שם, חשבינהו לשני טעמים נפרדים כנ"ל, ולאמר דדעת רש"י הכא דחד טעמא הוא וכוונתו דמ"ט כשרין בעופות, משום דמומן בלתי ניכר, ג"ז איני דהא בטעמא דכשרין בעופות פירש"י בזבחים דפ"ה ע"ב, משום דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים, תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות כו' ע"ש, והוא מדברי הש"ס בחולין דכ"ג ובכ"מ, הרי דהא דכשרין בעופות יליף מקרא, ולא מסברא דאין מומן ניכר וצ"ע, ועמש"כ בחידושי לזבחים דפ"ה ע"ב

ע"ב במשנה רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין חייב, ולכאורה אפ"ל דר"ש פליג עלה בברייתא לעיל ד"ו ע"ב, וס"ל עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו ע"ש, ועפ"ז היה מקום למידק מדוע לא פליג במתניתין, אך באמת ברייתא דהתם אין לה שום שייכות עם מתניתין דהכא, דהא לעיל ד"ג ע"ב אוקי ר' יוחנן דהאי חייב דקתני כמשנתינו, חייב ליתנו לכהן קאמר, אבל למזבח לא קרב, והטעם משום דשינוי בריאתו נחשב למום קבוע לשחוט עליו ע"ש, ואילו מחלקותן דר"ש ורבנן בברייתא ד"ו שם, הוא לחיוב בכורה להקרבה, דהא קאמר שם דלהכי פליג ר"ש, משום דלענין בכורה כתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ודרשה זאת הוא בנוגע להקרבה כמבואר בקרא גופא, ולפ"ז ניחא מה דהרמב"ם השמיט ברייתא הנ"ל מהלכה, משום אוקימתא דר' יוחנן להא דמשנתינו, וממילא דבע"כ פליגי מתניתין עלה דברייתא הנ"ל, ולכן פסק הרמב"ם כמתניתין ואליבא דר"י, ונשארת הברייתא שמוטה מהלכה

ועפ"ז מאי דאמר ר"י לעיל ד"ג ע"ב שם, והדתנן, הוא בדוקא, ולאפוקי הא דתניא, כנ"ל, ואע"ג דמשנתינו וברייתא שם, בלשון אחד נאמרו, אבל לפי תוכן הכוונה במחלוקת הברייתא בנוגע למזבח, מצא ר"י יותר מקום להניח כוונת החיוב על הנתינה אל הכהן בדברי משנתינו

, ואמנם יש מקום עיון בדברי ר' יוחנן גופיה, לפ"מ דרב יהודא אוקים למשנתינו דהכא לעיל ד"ה ע"ב כריה"ג, דדריש אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור כו', יכול אפילו יש בו מקצת סימנין ת"ל אך חלק ע"ש, ואפשר דמה"ט ס"ל לת"ק דר"ש דחייב בבכורה ואפילו למזבח, היכא דיש בו מקצת סימנין, ולפ"ז קשה כיון דצמיחת החיוב ביש בו מקצת סימנין, הוא מדכתיב אך, ואמרינן חלק, דכל אכין ורקין שבתורה למעט, כדפירש"י ד"ה ע"ב שם, א"כ מנ"ל לר' יוחנן לחדש, דהאי אך, קאי רק על החיוב לתתו לכהן, ולא על חיוב בכורה למזבח

והיה אפ"ל דעל מדוכה זו ישב הרמב"ם ז"ל, לפמש"כ בפ"ב ה"ו מה' בכורות וז"ל, ואם היה בו מקצת סימני אמו ה"ז בכור, והוא בעל מום קבוע, ומסיק וז"ל שאין לך מום גדול משינוי ברייתו ע"כ, ולכאורה דבריו האחרונים ללא צורך, רק שבזה יתרץ, דבכה"ג בהכרח איני למזבח, מטעם המום משינוי ברייתו, ולפ"ז מאי האי דתנן במשנתינו חייב, בע"כ חייב ליתנו לכהן, אכן אני דן על יסוד הרמב"ם, הם דברי ר' יוחנן, דקאי אמשנתינו ואם יש בו מקצת סימנין חייב, ובזה חדית לן ומסיק מום קבוע הוי לשחוט עליו, ועל יסוד זה בנה הרמב"ם דבריו באמרו שאין לך מום גדול משינוי ברייתו, וזה גופה קשה לע"ד, מנ"ל לר' יוחנן דזה הוי בכלל מום מטעם ההשתנות במראיתו החיצון, דלמא לא חשיב מומא רק בחסרון באבר, ולא בהשתנות במראה ודמיון, ואין לנו מטעם תולדתו בזולת חסרון מבחוץ, רק שני דברים, או חייב בבכורה או פטור מבכורה, אבל בשניהם הוא בנוגע למזבח, ואחרי דבמקצת סימנין דומה לאמו, ילפינן מדכתיב אך חלק, ממילא יש לנו לאמר דחייב בבכורה למזבח, כמו אילו היה ממועט מקרא דבכור שור שיהא הוא שור ובכורו שור, הרי היה ממועט מלהקריבו למזבח, כמ"כ יש לנו לרבות מקרא דאך, דחייב בבכורה למזבח, והשתא מנ"ל לר"י לאמר דהך חייב הוא ליתנו לכהן וצ"ע כעת, ועמש"כ בחידושי לקמן די"ז ע"א

דף י"ז ע"א ברחל בת עז בת רחל, מ"ם חזרה שייות למקומן, ומ"ס לא חזרה שייות למקומן, כעין זה בעיא היא ד"פ ע"ב

שם רב אשי אמר כגון שיש בו מקצת סימנין, ומאן חכמים ר"ש דאמר עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו, ופי' רגמ"ה וז"ל ר"מ דמחייב כסתם מתניתין, וחכמים דפטרו ר"ש היא דבעי ראשו ורובו ע"כ, ולפי תירוצא דרב אשי לא תקשה עוד מאי דהקשה הש"ס מעיקרא, ולית ליה לר"מ אך בכור שור, עד שיהא הוא שור ובכורו שור, דזהו רק כדהבינו לכתחלה, דהא דקאמר ר"מ מחייב, כוונתו לחיוב בכורה להקרבה, משא"כ לתירוצא דרב אשי, הרי ס"ל לר"מ כמתניתין, וכבר אוקים ר' יוחנן לעיל ד"ג ע"ב, דהא דקתני במשנתינו ואם יש בו מקצת סימנין חייב, חייב ליתנו לכהן קאמר, אבל למזבח לא קרב, ומשום לתא דמום קבוע נגעו בה מפני השתנות ברייתו ע"ש, דא"כ איני שייך לקרא דאך בכור שור כו', דהאי קרא קאי להקרבה כנ"ל

וכן באוקימתא הקודמת, דפליגי אי חזרה שייות למקומן, משמע נמי דחיובא דר"מ איננה לדין בכורה ולהקריבו למזבח, וכן פירש"י וז"ל ר"מ מחייב ליתנן לכהן כו' ע"ש, וכ"כ הרמב"ם פ"ב ה"ו מה' בכורות, שאין לך מום גדול משינוי ברייתו ע"ש, וכיון דבע"מ הוא בודאי איני בדין הקרבה, ובע"כ האי חיובא הוא ליתנו לכהן כנ"ל, ולפ"ז קשה איך תלי פלוגתא דר"מ וחכמים, בפלוגתא דמתניתין ור"ש, ולאמר דמאן חכמים ר"ש, הרי טעמא דר"ש דקאמר עד שיהא ראשו