אור הישר (בכורות) כ

דף ט"ו ע"א א"כ ניתני אם נעשו טריפה יקברו כו', ולכאורה יל"ד הלא בלשון טריפה, אין לה שיעור לטריפותה ואפשר דאפילו גוססת, ואם באופן כזה הרי אינה בהעמדה והערכה כדאמר בערכין ד"ד ע"א, וא"ל עפ"מ דאמרינן בחולין ד"ל ע"א, שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת, הרי היא כחיה לענין העמדה והערכה ע"ש, הרי דגוססת הויא נמי בכלל העמדה והערכה, דז"א רק לפמש"כ התוס' בערכין ד"ד שם לחלק דבבהמה אית לה חיותא טפי, להכי יכולה לעמוד אע"ג דהיא גוססת, אבל לפמש"כ השטמ"ק בשם הרא"ש בערכין שם, דשחוטה שאני מסתם גוססת, דאע"פ שאינה יכולה לחיות אפ"ה יש בה כח חיות ויכול להעמידה לפי רגע, אבל גוסס אע"פ שיכול לחיות כבר נחלש ולאו בר העמדה הוא, ולסברא זו כוונו מדעתם בח"מ ובב"ש סי' קכ"א סק"י להעמיס כן בדעת המחבר ע"ש [ולא ידענא מדוע לא העירו דדעת התוס' בערכין ד"ד אינו כן, דאל"כ אין מקום לקושיתם ע"ש ולפ"ז אין נ"מ בזה בין אדם לבהמה וא"כ קשה כנ"ל, ואולי מזה מוכח דכל היכא דנקט טריפה, אין כוונתו לגוסס רק לטריפה דיכול להעמידה עדיין, ולהכי אית לה דין העמדה והערכה

רש"י ד"ה אפילו חיה דאינה ראויה למזבח ע"כ, והנה בתמורה דל"ג ע"א, לא פירש"י על חיה מאומה, רק על עופות וז"ל, כגון אווזין ותרנגולין דלא שייכי כלל למזבח ע"ש, ולא ידענא אמאי הזכיר לוי במתניתיה כלל ענין עופות, דבהו איכא גם תורים ובני יונה שכשרין לגבי מזבח, ולית בהו דין פדיון, ונצטרך לחלק בין הני דקדושין בקדוה"ג למזבח, להני דאין ראויין כלל למזבח מעיקרא, כדכתבו התוס' בתמורה שם ובר"פ המנחות והנסכים ע"ש, ונצטרך לבאר עפ"ז דכוונתו הכא על אווזין ותרנגולין, הלא אחרי שהזכיר מקודם חיה, והיא ודאי אינה ראויה למזבח, דבקר וצאן אמרתי לך ולא חיה, כדאמר בזבחים דל"ד ע"א, א"כ הלא היה די בכך, וצ"ע כעת

תוד"ה רק כו', דדילמא איצטריך לחמשה לאוין כו', עמש"כ בחידושי לחולין דל"ה ודל"ו ודע"ד

תוד"ה ואהני כו' וא"ת אדרבה כו' וצריך לחלק ע"כ, דברי התוס' עניים במקום זה ועשירים במק"א, דבחולין דצ"ט ע"א ד"ה רבא כ' וז"ל, מיהו לא דמי כ"כ דהתם משמע ודאי דאהדריה, וה"ק תזבח זביחה התרתי לך בקדשים שהוממו ולא גיזה, ובמעילה די"ב ע"ב ד"ה חלב מסקו נמי אתירוצם דחולין שם, ולמעוטי חלב כתיב ואכלת בשר, דמשמע אבל חלב לא תאכל, וכן בתוס' חולין דל"ו ע"א ד"ה סד"א, ובביצה די"ב ע"א ד"ה השוחט, ובע"ז דס"ז ע"ב ד"ה א"ר יוחנן, בכל המקומות הנ"ל חזרו התוס' לתרץ, מצד איסור לאו דגיזה ע"ש, אבל רש"י בסוגיין נשמר היטב מקושית התוס', והבליע תירוצו בנעימת דבריו מצד כרת דחלב, וז"ל אהני היקישא למעוטי מכרת, והוה מסתבר טעמא שפיר, דכי כתיב כרת בחלב, בבהמה הראויה לקרבן כתיב, דכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו ממנה כו' ע"כ, ועפ"ז ל"ד כלל לגיזה דפסוה"מ, דהכא גלי קרא, דעצם כרת דחלב, הוא דוקא בבהמה הראויה לקרבן, וממילא אין מקום לאמר בחלב דפסוה"מ, דאהדריה קרא לגמרי אף לכרת

ואילה"ק לפ"ז אהא דמסיק בגמ', להכי אפקא רחמנא בלשון דמו, לאמר לך מה דמו בכרת אף חלבי בכרת, הרי גבי דם קושטא דמילתא הכי הוא, דאינו עובר על דם אלא הראויה לכפרה כדפירש"י במנחות דכ"א ע"א גבי דם שבשלו ע"ש, והול"ל ה"נ גבי חלב דכיון דאיני ראוי לקרבן לא תהיה בכרת, די"ל שאני התם דאיתעביד בהאי דם מעשה, המונעו לכפר עוד ע"י ההשתנות, משא"כ דם דפסוה"מ שלא נעשתה בו שום שינוי, א"כ דין דם עליו, והשתא דאפיק רחמנא לחלבו בלשון דמו, דרשו שפיר מה דמו בכרת אף חלבו בכרת

ע"ב גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים, עמש"כ בחידושי לתמורה די"ח ושם דכ"ד בס"ד

שם מהו שמתפיסן לכל זבח שירצה כו', הארכתי בזה בחידושי לתמורה ר"פ כיצד מערימין בס"ד

דף ט"ז ע"א רש"י ד"ה ואליבא דר"ע כו', ולהכי לא ירדו דאין מומן ניכר כל כך, הכי תנן בזבחים כו' ר"ע מכשיר בבע"מ, כלומר דאם עלו לא ירדו, וא"ר יוחנן בגמ' לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות, והוא שקדם הקדישן את מומן כו' ע"כ, והנה התוי"ט במנחות פ"ז מ"ג כ' וז"ל, שחטה ונמצאת בעלת מום, כתב הר"ב בגמ' מוקי לה בדוקין שבעין כו', הואיל ואין מומן ניכר וכ"כ רש"י בגמ', אבל במ"ג פ"ט דזבחים פי' הר"ב, דטעמא הואיל והן כשרין לכתחלה בעופות, והכי איתא התם בגמ' כו' עכ"ל, ודברי הר"ב הוא מפירש"י דזבחים דפ"ד ע"א ע"ש, והנה הברטנורא והתוי"ט נמשכו שם אחרי דברי רש"י במנחות דע"ט, שמפרש דהא דאמרו בגמ' שם, דלא הוי פסולו בגופו בדוקין שבעין, דפירושו הוא משום דאיני ניכר פסולו קודם שחיטה ע"ש, ולפניהם עוד לא היה נדפס רש"י כת"י אשר לפנינו, שבו מפורש שם שני הטעמים ביחד, וז"ל דוקין שבעין כו', ובכי האי מומא אר"ע אם עלו לא ירדו, הואיל ואין מומו ניכר, ועוד דכשרים בעופות שאין בהן חסרון אבר עכ"ל, ורבינו בצלאל אשכנזי העיד בר"פ ואלו מנחות, דמשם עד ר"פ שתי הלחם, איני מפירש"י ז"ל רק מפרשן אחר ע"ש, ולפ"ז א"א להקשות מאותו פרשן על דברי רש"י בזבחים, ובאמת רש"י במנחות בכת"י הביא שני הטעמים ביחד כנ"ל

, אולם טפי אית לן למידק ע"ד רש"י בסוגיין, והתוי"ט לא הזכירו כלל במה שיש לתמוה, דרש"י פתח הכא בטעמא דאין מומן ניכר, ומסיק וז"ל הכי תנן בזבחים כו' ר"ע מכשיר בבעלי מומין, כלומר דאם עלו לא ירדו, וא"ר יוחנן בגמ' לא הכשיר ר"ע אלא בדוקין שבעין הואיל וכשרין בעופות כו' ע"כ, וזה ודאי