אור הישר (בכורות) יח

ועוד דפריך וכ"ת ה"נ, והתנן מת פט"ח רא"א יקבר מאי יקבר לאו דאסור בהנאה, ודחי ליה, לא יקבר כבכור אדם, אבל בהנאה מותר, והוא פלא, דדחי ליה לכתחלה מהלכתא, ואוקים ליה דלא כהלכתא, דהא באמת הלכה כר"י דפט"ח אסור בהנאה, וכן תנן לקמן דכ"א ע"ב, ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר, ופירש"י דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר שנימוק וקדוש בבכורה ע"ש, והלכה כוותיה משום דמשנת ראב"י קו"נ, כדאמר לקמן דכ"ג ע"ב, ועמש"כ בחידושי שם

, ועוד מאי דוחק להו לפרש, דאי היתה כוונת ר"א במאי דאמר יקבר, שיקבר כבכור אדם, דאז ישתנה דינו בזה להיתר הנאה, מדוע לא נימא דבתרווייהו דומה לבכור אדם, כמו לענין קבורה כן לענין איסוה"נ, דאין היקש למחצה וממילא הוקש לכל מילי, דהא מה"ט פתח אביי בקושיתו לר"י, אי מה בכור אדם מותר בהנאה, אף בכור בהמ"ט מותר, בכדי להקיש לכולה מילתא, כדפירש רגמ"ה, וע' בתשובת הרשב"א סי' שס"ו, ובתשובת הרא"ש כלל מ"ט, וה"נ נקיש לכולה מילתא, פט"ח מת לבכור אדם מת, לקבורה ולאיסוה"נ, דגם בשר המת אסור בהנאה, וכדאמר בשילהי תמורה, דאפילו לאחר שנפרכו אסורין, וע' ב"ק ד"י ע"א תוד"ה שהשור, ובנדה דנ"ה ע"א תוד"ה שמא, ובערכין ד"ד ע"א תוד"ה נפשות, ובזבחים דע"א ע"ב תוד"ה ובטריפה, ובמש"כ בחידושי שם בס"ד, וע' במל"מ ס"ה אבל

ועוד דההיא ילפותא גופה דאיסה"נ במת, סמיך גבי קבורה, מדכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם, וילפינן שם שם מעגלה ערופה, דכתיב וערפו שם את העגלה, כדאמר בע"ז דכ"ט ע"ב, ואביי גופיה גמר לה כן בסנהדרין דמ"ז ע"ב ע"ש, הרי דבחד מקום מצינו קבורה ואיסיה"נ בבכור אדם, ונקיש נמי בכור בהמה טמאה

וי"ל דאין זה ענין במה דאשכחן בסתם מת, שיהיה שייך לענין בכורה, אע"ג דבבכור אדם מת קמיירי, דאל"ה מאי האי דקמקשה ליה בתר הכי, אלא אדם בכור הוא דבעי קבורה פשוט לא בעי קבורה ע"כ, ותקשה מהשתא אטו משום דפשוט נמי בעי קבורה, האם בשביל זה בלתי נחשבת קבורת הבכור אדם לקבורה, הלא עכ"פ בכור אדם נקבר, ולפ"ז שפיר קאמר שהפט"ח יקבר כבכור אדם מטעם ההיקש, ובע"כ דכוונת הש"ס, דבזה אזלינן בפרטיות עניני בכור אדם לדינא מאי דאית גביה, ולא בדברים שיש בכל המתים, וממילא גם בכור אדם בכלל, ועמש"כ בחידושי בסמוך

שם מה בכור אדם חייב באחריותו, אף בכור בהט"מ חייב באחריותו, א"ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהט"מ מותר, ולכאורה מאי קא קשיא ליה, הרי כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא, לחומרא מקשינן כדאמרינן בקידושין דס"ח ע"א, וע"ש דל"ד ע"ב תוד"ה ונילף, וביבמות דנ"ט ע"א תוד"ה דומיא, ובב"ק ד"ג ע"א תוד"ה דומיא

, וי"ל דכוונת אביי הכא דמשום דאין היקש למחצה, נקיש נמי לכולה מילתא דבכור אדם, וממילא יהיה מותר נמי בהנאה, משא"כ בקידושין דס"ח דאיכא לאקושי לנדה ואיכא לאקושי לאחות אשה, וכן ביבמות ד"ח ע"א דאיכא לאקושינהו לאשת אח, ואיכא לאקושינהו לאחות אשה, התם קאמר שפיר לחומרא מקשינן, ול"ד לדהכא דשני ההיקשים הם בדבר אחד כנ"ל, ותלתא מיני היקישים הם כמבואר בגינת וורדים כלל י"ג ע"ש, וע"ז משני רבא שפיר, דהכא מוכח מקרא גופה, דלא שייך לאמר בזה אין היקש למחצה, דכתיב אך פדה תפדה, לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר

, תוד"ה ודאי כו', משמע דאסור לקנות בהט"מ כגון פט"ח בפירות שביעית, ותימה דאפילו רבנן לא אסרי בב"ק דק"ב משרה וכבוסה, אלא משום דבעינן דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה, ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה ע"כ, ולעד"נ לחלק ביניהם, דבמשרה וכבוסה דפליגי ד' יוסי ורבנן, הוא ע"פ מובן זה, דבאמת חיוב הביעור, ותוכן ההנאה הן כסותרות זל"ז, אכן אי הוה דומיא דלאכלה דבשעת ההנאה נתבער ג"כ עכ"פ, אז מותר, ובמשרה וכבוסה דאסרי רבנן הוא, דכיון דההנאה חוזר וניעור אחר הביעור, א"כ הו"ל כלא נתבער עדיין בשעת ההנאה, לכן נחשבת איסור ההנאה כאלו במקומה עומדת, ולמצוא דין חדש כזה לאסור, אע"ג דאליבא דאמת כבר נתבער, סמכו חז"ל משום דלאו דומיא דלאכלה הוא, דהתם הנאתו וביעורו שוה, משא"כ במשרה וכבוסה דהנאתו הוא אחר ביעורו

אמנם מה שייכות הוא זה ללקיחת חמור בפירות שביעית, דבפירוש אסרו חז"ל משום לתא אחרת, דלאכלה ולא לסחורה, וזה אינו דומה למשרה וכבוסה, דהתם אין לו הנאה אחרת מוקדמת, רק אחרי ביעורו, היא היא ההנאה המיוחדת, וע"ש בב"ק דק"ב רש"י ד"ה מי שהנאתו, ובסוכה ד"מ ע"א רש"י ד"ה יצאו, ודומיא דלאכלה נמי לא הוה, דאע"ג דההנאה המגיעו מעצם מלאכתו הוי כהנאתו וביעורו שוה, כמש"כ התוס' הכא, דדומיא דלאכלה הוא, אכן האם רק בזה הוה כל הנאתו, הרי גם משעת הקנין חלה ההנאה וכן בין מלאכה למלאכה מה שהוא מזומן לו למלאכתו בכל עת ובכל שעה, ג"כ להנאה תחשב לו, ורק משום דאינו דומה לשניהם כנ"ל, לכן אסרו חז"ל, משום לתא דלאכלה ולא לסחורה, והיינו דאיסורו חל מטעם הסחורה שהוא משעת הקנין

, וכ"כ המחבר בסי' רכ"ג ס"ד גבי קנה כלים חדשים וז"ל, בשעת הקנין יש לו לברך, אע"פ שעדיין לא נשתמש בהם, שאין הברכה אלא ע"י שמחת הלב שהוא שמח בקנייתו ע"ש, וה"נ אף אם נימא דגם איסור סחורה, הוא מטעם ההנאה מפירות שביעית, אבל בע"כ הנאתו מתחלת משעת הקנין, ומזומנת לו ליהנות ממנה בכל שעה שירצה כנ"ל. [ודאתאן עלה אפ"ל במה שנשאר הגרע"א ז"ל בחידושיו שם בצ"ע ע"ד הט"ז