אור הישר (בכורות) יז

בטלה דין קדימה של יבום ופדייה שהיה למפרע, ואחרי אשר בחר בהמאוחרות כדת של תורה, דיינינן באשר הוא שם, וכשעוסק במצותו לשעתו הי"ל לברך, כמו על כל מ"ע

לכן נלע"ד עפמש"כ הרשב"א בתשובה סי' י"ח שם, דלהכי אין מברכין על צדקה והענקה כו', מפני שאפשר דלא יתרצה חבירו לקבל, וכל מצוה דאפשר למיעקרא, אע"ג דהשתא לא מיעקרא כמאן דמיעקרא דמי, וראייתו מכתובות ד"מ דקאמר, התם אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל כו' ע"ש, אלמא אע"ג דאכתי לא עקרה לה כמאן דליתא דמי, וגמרינן למורא וכיבוד או"א, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול כו', וע' בתומים ובקצוה"ח ר"ס צ"ז

ולפ"ז נתבונן נא, אם במ"ע הכתובה בתורה בהחלט, ורק מפני מציאות הביטול מן הצד, אמרינן דאין מברכין עליה מפני העדר הקביעות, דאפשר שתבא באיזה פעם לידי עקירה, מכש"כ בחליצה ועריפה דביטולן קודמת לקביעותן, מפני היבום והפדייה שקדמתן התורה בעצמה, בודאי דאין לך אפשר למיעקרא גדולה מזו, ולהכי לא שייך בהן ברכה כנלע"ד, ועמש"כ בחידושי לב"מ דל"ב בס"ד

ע"ב ואם מת נהנים בו, דמית היכא כו', פשיטא סד"א כל כמה דלא מטא לידיה לא זכה ביה, קמ"ל דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי, והנה מהכא הוכיחו התוס' והרא"ש לעיל ע"א, לענין קביעות הברכה, דזמנו הוא משעת ההפרשה, ועמש"כ בחידושי שם ולמנחות דס"ז, ויל"ד הרי משנה מפורשת היא לקמן די"ב ע"ב, במפריש פדיון פט"ח ומת, דקיי"ל כחכמים דאין חייבין באחריותו, הרי דמשעת ההפרשה קאי ברשותיה דכהן, ואיך הוה ס"ד דכל כמה דלא מטא לידיה דכהן לא זכה ביה, וכיון דגם ממתניתין דלקמן ידעינן דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי, א"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא, דבבא דמתניתין יתורא היא דפשיטא, ולאמר דהסד"א ס"ל כר"א לקמן דחייב באחריותו, זה ודאי דוחק

וגם התוס' והרא"ש מדוע הביאו מהא דבסוגיין, ולא הביאו ממשנה מפורשת דלקמן, כמבואר באמת בטור סי' שכ"א וז"ל, שאם מת ביד הבעלים קודם שנתנוהו לכהן פטורין, שאינן חייבין באחריותו, לפיכך מיד כשמפרישו מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון פטר חמור, ואין להמתין עד שיתן הפדיון ליד כהן עכ"ל, הרי דתלי הברכה בדין ההפרשה ומטעם משנתינו דלקמן כנ"ל וצ"ע

תוד"ה דגנך כו', בין למאן דדריש במנחות דס"ז כו', ע' מה שהאריך בזה בתשובת רבינו בצלאל אשכנזי סי' א' בד"ה וניחא נמי

, דף י"ב ע"א תחת תחת מקדשים גמר כו', ע"ל דכ"א ע"ב תוד"ה העברה, ובתוס' ב"ק דע"ח ע"א

ע"ב בהמת שביעית פטורה מן הבכורה וחייבת במתנות, פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, וחייבת במתנות דלאכלה קרינא ביה, וכן קאמר נמי במנחות ר"פ כל קרבנות הצבור, דאכילת מזבח ממועט מדרשת דלאכלה ולא לשריפה ע"ש, וקשה בשלמא בהא דפריך הש"ס בתר הכי בסוגיין, מהאוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה חייב מיתה, דנימא כיון דאלו מטמיא בת שריפה היא, ולאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה, ניחא, דשריפה כזאת מקריא שריפת כליון, ובזה שייך שפיר לאכלה ולא לשריפה, משא"כ בדרשת לאכלה ולא לשריפה במה דסלקי אימורים לגבוה, תמוה איך הוא ממועט מקרא דלאכלה, הרי בזבחים דכ"ח ע"ב דרשינן, ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח ע"ש, ובקרא כתיב אשר תאכל האש את העולה, ומשום זה החליטו התוס' שם דל"א ע"א בד"ה דכתיב, דאש דגבוה פשיטא ליה דשמה אכילה, וע' מה שהאריכו בזה התוס' במנחות די"ז ע"ב בד"ה דלא שנא, ולפ"ז איך ממעטינן אכילת מזבח מקרא דלאכלה, הרי אדרבה כיון דשריפת מזבח נקראת אכילה בלשון הכתוב, א"כ היל"ל דכמו דלענין מתנות חייבת, משום דלאכלה קרינא ביה, כמ"כ הי"ל להתחייב בבכורה ג"כ מה"ט כנ"ל

ואולי אפ"ל בדוחק לפ"מ דמשמע בחולין דפ"א דרק ר' יעקב א"ר יוחנן ס"ל דאכילת מזבח שמה אכילה, ורבא אליבא דר"ש פליג, וס"ל דלא מקריא אכילת מזבח אכילה, וע"ש ע"א תוד"ה עולה, א"כ אפ"ל דרב חסדא דבסוגיין, ס"ל בזה כרבא אליבא דר"ש התם, ועמש"כ בחידושי לזבחים דל"א, ולמנחות די"ז, ולחולין דפ"א בס"ד

במשנה המפריש פדיון פט"ח ומת רא"א כו', וחכ"א אין חייב באחריותו, עמש"כ בחידושי לעיל די"א

שם א"ר יוסף מ"ט דר"א דכתיב אך פדה תפדה וגו', מה בכור אדם חייב באחריותו, אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, א"ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה, אף בכור בהט"מ מותר בהנאה, וכ"ת ה"נ והתנן מת פט"ח רא"א יקבר, מאי יקבר לאו דאסור בהנאה, לא יקבר כבכור אדם כו', והנה כל הסוגיא מרפסן איגרי לע"ד, ראשונה הרי אמרינן לעיל ד"ט ע"ב, דכו"ע דלא תעבוד בבכור שורך, למעוטי בכור אדם הוא דאתא ע"ש, [והא דכתב רש"י שם בכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה, דהא לא אשכחן דאסור ע"ש הוא רק לפי הס"ד בסוגיא שם, אבל לפ"מ דמסיק, אשכחן ביה היתר נמי מקרא דשורך, למעוטי בבור אדם, ועמש"כ שם בחידושי] וא"כ מאי האי דקמקשה ליה אביי, אי מה בכור אדם מותר בהנאה, אף בכור בהט"מ יהיה מותר, הלא בבכור אדם אית לן מיעוטא דשורך, ולהכי אפקא מהקישא להאי פרטא דהיתר הנאה, משא"כ בנוגע לשאר דברים, ההיקש במקומו עומד.