אור הישר (בכורות) טז

לעיל ד"ט ע"ב, אהא דמקשינן מדתנן ר' יהודא אומר במזיד קידש כו', דאשה מתקדשת גם בפט"ח, ומשום דיודעת דפט"ח איסורא אית ביה, ופרקא ליה בשה ומקדשא בהך דביני ביני ע"ש, והשתא איך יפרנס משנתינו דקידושין, דהמקדש בפט"ח אינה מקודשת, הרי כסף הוא לגבה להתקדש בהך דביני ביני, ובע"כ שאינו שוה אלא שקל, ומשנתינו דהתם ס"ל כר' יוסי ב"ר יהודא, ולאו מידי יהיב לה, דהא ליכא ביני וביני, ולהכי אינה מקודשת

, דף י"א ע"א מי שיש לו פט"ח ואין לו שה לפדותו כו', ע' טורי אבן מגילה דכ"ג ע"ב, אהא דקאמר אדם מי קדוש

שם הפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי כו', ע' מל"מ פ"ד ה"ב מה' תרומות, ובשעה"מ פ"ה ה"ב מה' אישות, ובנוב"י קמא חי"ד סי' פ"ד, ובתשובת הגרע"א סי' ק"ס

תוד"ה והלכתא כו' וכד פריק ליה מברך על פדיון פט"ח כו' ע"כ, וברכה זו קבעו להלכה ביו"ד סי' שכ"א ס"ו, והנה מדמברכינן על פדיון פט"ח, ולא מברכינן אקב"ו לפדות פט"ח, מזה מוכח כדעת הר"ן בפ"ק דפסחים, דכל מידי דיכולה להתקיים ע"י אחר מברכין בעל דוקא ע"ש, וע' בפרדס הגדול מסי' ל"ט עד סי' נ"ד, וה"נ יכולה להתקיים ע"י אחר, דהפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי

ועפ"ז יל"ד מדוע לא הזכיר הר"ן ברכה זו שמברכין עליה בעל, שהוא ראיה למש"כ שם, דלהכי מברכין להפריש תרומות ומעשרות, מפני דכתיב בה גם אתם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, וכיון שכן הוא אינו יכול להפטר ממנה אלא ע"י עצמו, ולא דמי לביעור ומילה שאחר יכול לפטרו מהם שלא מדעתו ע"ש, ומברכת פדיון פט"ח היתה כראיה מוכרחת לדבריו כנ"ל, ומה גם לפ"מ דמחלקו התוס' הכא בד"ה הפודה ע"ש

, אכן בכלל יל"ד דלכאורה קביעת הברכה בפדיון פט"ח מוכרחת היא גם מצד הסברא, דכיון דמ"ע היא צריך לברך על עשייתה, כדתניא בתוספתא דברכות פ"ז, העושה כל המצות צריך לברך ע"ש, ומ"מ מלבד התוס' והרא"ש, לא נזכר בראשונים וגם ברמב"ם ברכה זו, וביותר נפלאתי על הרא"ש שכתב לברך, ואילו בתשובת הרא"ש בלל מ"ט אות ג' בדיני פט"ח, לא זכר מאומה ע"ד הברכה, ואדרבה שם בכלל הנ"ל אות א' כתב וז"ל, ולא מצינן שמברכין ברכה שלא הוזכרה במשנה או תוספתא או גמרא, כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא נתחדשה ברכה עכ"ל, ופליאה דעת מדוע העלימו התנאים והאמוראים ברכה זו, וגם שאר הראשונים נמנעו מלהזכירה, ואי משום דעצם המ"ע של פדיון פט"ח לא יתכן לאמר עליה בהחלט "וצונו" מפני הברירה שנתנה תוה"ק בצדה, ואם לא תפדה וערפתו, וכמ"כ ביבום לכל יתר הראשונים זולת הטור בשם העיטור, שלא זכרו גבה שום ברכה, מפני ברירת החליצה, א"כ מ"ט דתוס' ורא"ש שקבעו ברכה בפדייה, ומ"ט לא קבעו גם ביבום, ומ"ט של העיטור שקבע ביבום, ולא קבע גם בפדיון פט"ח, וצע"ג

בא"ד ולא בשעת נתינה לכהן, דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קאי כו' ע"כ, והנה בזה האירו לנו נתיב בביאור הסוגיא לעיל ד"ט ע"ב, דפריך וכיון דלעצמו הוא ל"ל לאפרושי, ומשני לאפקועי לאיסוריה מיניה ע"ש, וה"פ דהמקשן סבר דבזולת הנתינה בלתי דרושה גם ההפרשה, דההפרשה היא רק סבה אל הנתינה לכהן, ולכן פריך כיון דלעצמו הוא ל"ל לאפרושי, והשיב לו התרצן דעיקר הפקעת איסור פט"ח תלוי בהפרשתו, אפילו במקום דלא שייך גביה נתינה לכהן כדהתם ע"ש, וזהו מש"כ התוס' והרא"ש הכא דגם קביעת הברכה היא על ההפרשה, ועמש"כ בחידושי למנחות דס"ז בס"ד

, ואע"ג דלפ"ז אפילו לא מטא הפדיון כלל לידיה דכהן, ג"כ נפקע האיסור מטעם ההפרשה, מ"מ נקטו התוס' בלשונם, ברשותיה דכהן קאי, שהוא לשון הש"ס לקמן בסוף סוגיין, משום דסתמא דמילתא הוא בדאיכא כהן, ועיקר תקנת הברכה היא בדוקא על ההפרשה, ואפילו ירצה לברך על הנתינה ג"כ לא יוכל, דעל כל מתנות כהונה לא שייך ברכה, משום דמשלחן גבוה קא זכו, וזהו מאי דאמרינן קנאו השם ונתנו לכהנים, וע' מנחות דמ"ה ע"ב תוד"ה דאמר, וכדכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומתי, וא"כ בהכרח היא הברכה על ההפרשה כדכתב בתשובת הרשב"א סי' י"ח, וכדהשיב הרב ר' יוסף ן' פלט להראב"ד ע"ש, וממילא מש"כ התוס' ולא בשעת נתינה לכהן, סתמא דמילתא נקט כנ"ל

וארווחנא בזה לתרץ ברווחא קושית הפרישה והט"ז ביו"ד סי' שכ"א, שהקשו למה אין מברכין ג"כ אנתינת בכור בהמה טהורה לכהן, כמו בפדיון פט"ח ובפדיון בכור אדם, ונדחקו בזה הרבה ע"ש, ולפ"ד הרשב"א הנ"ל אין מקום לקושיא זו, דגם הברכה בפט"ח ובכור אדם איננה על הנתינה לכהן, דכל מתנות כהונה משולחן גבוה קא זכו, רק על ההפרשה והפדיון ע"ש, משא"כ בבכור בהמה טהורה דליכא פדיון, וגם הפרשה ליתא דקדוש מרחם, ולא נשאר לפניו רק מצות נתינה לכהן, ועל הנתינה לא שייך קביעת ברכה, דהא על כל מתנות כהונה אין מברכין כנ"ל

ועדיין פש גבן לברורי, אחרי דכל מוני המצות יחשבו גם עריפת פט"ח במנין התרי"ג מצות כדעת הרמב"ם, נגד דעת הראב"ד רפי"ב מה' בכורים, ועמש"כ בחידושי לעיל ד"ט ע"ב, א"כ מדוע אין מברכין גם על מצות עריפה, כדמברכין על מצות פדייה, ומצאתי שכבר ישב על מדוכה זו במנ"ח, וחפש טעם ג"כ על העדר הברכה במצות חליצה, לפ"ד הטור בשם העיטור המובא ברמ"א סס"י קס"ו, דעל היבום מברכין ע"ש, והוא תירץ בפשוטו דכיון דיבום ופדייה, קודמין לחליצה ועריפה, להכי מברכין על הקודמין ע"ש, ולע"ד בלתי מספיק תירוצו, דהא בשעה שבא לקיום המצות של חליצה ועריפה, אז כבר