אור הישר (בכורות) טו

ע"ב רישא וסיפא מחיים, רישא בהנאת דמיו סיפא בהנאת גופו וצריכא כו', ואי תנא בהנאת גופו בההוא קאסר ר' יהודא, אבל בהנאת דמיו אימא מודה ליה לר"ש צריכא, ולכאורה קשה טובא דהכא אסר ר"י פט"ח מחיים אף להנאת דמיו, ואילו בקידושין דנ"ו דקחשיב במתניתין פט"ח בהדי הנך דאין אשה מתקדשת בהן, וקאמר שם בגמ' דנ"ז ע"ב, דעכ"פ אתיא אליבא דר"י דפט"ח אסור בהנאה, רק אוקים לאחר עריפה ודברי הכל ע"ש, ובכ"ז מסיק שם במתניתין שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, הרי דאפילו לאחר עריפה שעומד רק לקבורה, ומגז"ש גמר לה לאיסור הנאה, וגם ר"ש מודה לזה אליבא דכל הני אמוראי, ואפ"ה בלתי נאסר הנאת דמיו עד דאשה מתקדשת בהן, ואיך מסיק הכא לר' יהודא שנאסר הנאת דמיו גם מחיים

, וי"ל דבנדרים דמ"ז ע"ב מסקינן דהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת הוא רק בדיעבד ולכתחלה ה"נ דאסור, ומכש"כ לפמש"כ רש"י ותוס' בע"ז דנ"ד ע"ב ושם דס"ב ע"א תוד"ה ותנן ובחולין ד"ד ע"ב תוד"ה מותר, דדוקא לקדש אשה התירו, ולא לשאר הנאות, לפ"ז ניחא

ואילה"ק הרי התוס' בקידושין דנ"ו ע"ב הקשו אמאי לא חשיב במשנה שם ע"ז, ותירצו משום דלא שייך למיתני ביה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, שהרי ע"ז תופסת דמיה ושביעית אחר הביעור ע"ש, ולפ"מ דקאמר הכא דגם הנאת דמיו של פט"ח נתפס באיסור, איך חשיב התם פט"ח, די"ל דבע"ז ושביעית נתפס איסור דמים מדאורייתא, ולהכי אינה מקודשת בדמיהן גם בדיעבד, משא"כ פט"ח דתפיסת דמיו באיסור הוא רק מדרבנן, ולכן מהני עכ"פ לקידושי אשה בדיעבד ולכתחלה אסור כנ"ל

, וזה יאיר לנו נתיב בדעת הרמב"ם, שכ' בפי"ב ה"ד מה' בכורים וז"ל, פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה, ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים, ובהשגות א"א אם דמיו אסורין למה לא יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פט"ח בשוויו וכן מאיסורי הנאה שתופסין את דמיהן הוא זה עכ"ל, והכ"מ כ' ע"ד הלא אמרינן לקמן די"א ר"י ור"ש הלכה כר"י, ור"י אסר הנאת דמים בסוגיין, וא"כ לא על הרמב"ם תלונתו רק על הגמרא, וגם הוא נשאר בקושיא ע"ש

, ולפמש"כ ניחא שפיר דכוונת הרמב"ם במש"כ דמיו אסורים, מדרבנן, וטעמו הוא, מדחשיב פט"ח במתניתין דקידושין, וקתני דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, ואסיקנא בנדרים שם דהוא רק בדיעבד, ולכתחלה אסור, וגם זה דוקא בקידושי אשה התירו בדיעבד כמש"כ רש"י ותוס' כנ"ל, ולפ"ז הרי ברור דבעלמא דמיו של פט"ח אסורים לכתחלה עכ"פ מדרבנן, ואע"ג דבאיסור הנאת גופו פליגי בקראי לחד תירוץ בגמ' לעיל ד"ט ע"ב, מ"מ י"ל או דגם זה הוי באסמכתא, או דס"ל ניהי דבהנאת גופו אסור מדאורייתא, מ"מ בהנאת דמיו ליכא רק איסורא דרבנן, וע' בשעה"מ פ"ה ה"ב מה' אישות, ובנוב"י קמא חי"ד סי' פ"ד, ובתשובת הגרע"א סי' ק"ס

שם סד"א הואיל ועריפה במקום פדייה עומדת מה פדייה מתרת אף עריפה מתרת קמ"ל, ולכאורה יל"ד אמאי לא נימא כן באמת דיהא לעריפה דין פדייה, משום האי טעמא גופה דבמקומה עומדת בתחלת מצותה, כדכתיב ואם לא תפדה וערפתו

וכמ"כ יל"ד ביבמות ד"מ ע"א, דקאמר סד"א חליצה במקום יבום קיימא ונשקול כולהו נכסי קמ"ל, והתם נמי צריך ביאור, מדוע באמת לא שקיל החולץ כמו היבם כולהו נכסי, ודינו רק כאחד מן האחין לנחלה, הרי תחלת דינו של יבום הוא בתנאי שאם לא יחפוץ לייבם יחלוץ

ונלע"ד הסבר הדברים במתניתין דסוף פרקין, מצות הפדייה קודמת למצות עריפה כו', מצות הייבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה ע"ש, הוא כך, דלא נימא כיון דמתחלתן לא ניתנו רק בתנאי, שאם לא יאבה לעשות כן, אז ימלא את תפקידו במצוה זאת האחרונה, וממילא בהיותה במקומה, בהכרח תהיה לה התקשרות כל הדינין שהיה בראשונה, מפני שהאחרונה היא כממלאת מקומה של הראשונה, לא כן, אלא דגם בזולת התנאי שמונח בראשונה, יחד עם עמידת האחרונה במקומה, נחשבת השניה ג"כ לדידיה כעין ברירה בידו, לבחור באיזה שירצה, ולהכי אע"ג שקודם שבחר באחרונה היתה הראשונה עיקרית, מ"מ אם לא עשאה, חלה עליו השניה מטעם בחירתו, או ע"כ מטעם העדר קיום הראשונה, כמצוה חדשה, הבלתי תלויה ומשועבדת כלל אל הראשונה, ומשו"ה גם דיניהם נפרדים כשתי מצוות פרטיות, ויש בזאת מה שאין בזאת, ואע"פ דלכתחלה יש בראשונה דין קדימה נגד השניה, אמנם בעת שנעשתה השניה אחרי אשר בחר בה, יש לה לשעתה דין פרטי, כנ"ל הסבר הדברים להעמיד כוונת הש"ס במסקנתם הכא וביבמות שם

שם איכא דמתני לה להא דר"נ אהא, המקדש בפט"ח אינה מקודשת, לימא מתניתין דלא כר"ש, אר"נ א"ר בר אבוה לאחר עריפה ודברי הכל, ובקידושין דנ"ז דלא הביאו רק להא דר"נ דהכא, משמע דסוגיא דהתם ס"ל כאיכא דמתני דהכא ע"ש

אולם לר' יוחנן ואיתימא ר' אלעזר דבסוגיין, דאמר עדיין היא מחלוקת, לא תקשי מעתה אליביה, מדוע לא פליג ר"ש במתניתין דקידושין שם, די"ל דס"ל כרב דהכא, דרבי סתמה כר' יהודא, וכגון שאינו שוה אלא שקל, וס"ל כר"י בר"י כו', וסוגיא דקידושין דהשמיטו לכל זה, אפשר דסמכו אסוגיא דהכא, ומכש"כ לפ"מ דאוקים התם לאחר עריפה דמודה ר"ש בזה

ומה נכון הוא למאד, אם נימא דהמ"ד עדיין הוא מחלוקת הוא ר' אלעזר, דאליביה הא אמרינן