אור הישר (בכורות) יד

כן נעלם ממני בעניי, מנא להו להתוס' דס"ל לר"ש דשעיר המשתלח איני מטמא מחיים טו"א, עד דתקשה להו דעכ"פ הו"ל לטמא מטעם כל העומד, הלא פלוגתא דתנאי היא בזבחים דק"ה, ועמש"כ שם בחידושי, ואפ"ל דר"ש ס"ל כר"מ שם, דבאמת מטמא מחיים טו"א, אפילו בלא סברת כה"ע, ובתוספתא דיומא פ"ד ובפרה פ"ז, איירי ר"ש רק בסיפא, וברישא לא איירי כלל, ומאין ידעו התוס' הכרעת ר"ש בזה, וצ"ע כעת

וראיתי במצפה איתן למנחות דק"א שהביא גם מס' מנ"כ להקשות, אברייתא דהכא, אמאי לא חשיב חמץ בפסח, ותרצו עפמש"כ התוס' בקידושין דנ"ו ע"ב, דס"ל דמותר בהנאה כריה"ג, והא דלא תני חולין בעזרה משום דס"ל דלאו דאורייתא ע"ש, וע"פ דבריהם ניחא נמי מה דלא חשיב חיה שנשחטה בעזרה, דהוא ודאי דרבנן אף אם נימא דחולין בעזרה דאורייתא, כדמסיק בחולין דפ"ה ע"ב, וע"ש תוד"ה היינו

ואלה"ק אמאי לא תני נמי תרומה טמאה דמצותו בשריפה כדתנן בשילהי תמורה, ולחד תירוץ התוס' בשבת דכ"ה ע"א ד"ה כך, הויא שריפת תרומה טמאה דאורייתא מדאקרי קודש ע"ש, וע' בסוכה דל"ה ע"א תוד"ה לפי, ומשכ"ל כגון דלית בתרומה טמאה שיעורא לטמא, רק שמצטרפת לפחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה, כדכתב רש"י הכא ובמנחות דק"א ע"ב גבי פט"ח, וע' בכריתות דכ"א ע"ב וברש"י חולין דפ"ב ע"א ובתוס' ב"ק דע"ז, די"ל משום דבתרומה טמאה יש היתר הנאה, כדדרשינן בבמה מדליקין שם, לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך, וכן בסוכה דל"ה אמרו, הרי מסיקה תחת תבשילו, והכא לא קחשיב רק איסוה"נ

, ועבודה זרה לא חשיב משום דכתותי מ"ש, ואפילו לדעת הגר"א באה"ע סי' קכ"ד, ועמש"כ בחידושי לזבחים דק"ה ולמנחות דק"ב, אך קשה מדוע לא חשיב נותר ופיגול, כאשר הרמב"ם חשבינהו בפ"א הכ"ה מטו"א נוסף על הני דחשיב בברייתא הכא פרה אדומה פיגול ונותר ע"ש, ואפ"ל דלא מני רק אלו שלא יבאו עוד יותר מלטו"א, משא"כ פיגול ונותר דמטמא את הידים נמי כמש"א שילהי פסחים, מ"ד כביצה כטומאתו ע"ש, ופרה ופרים הנשרפין הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה, ולדעת ר"מ אף שעיר המשתלח כן כדאמרינן בזבחים דק"ה ע"א ע"ש

רש"י ד"ה לימא קסברי רבנן מקצת רחם כו', וכתיב פטר כל רחם, דמשמע עד שיפטור את כל הרחם כו' ע"כ, וקשה לפ"מ דאוקמינן בסוגיין דמשנתינו מני ר' יהודא היא [ועמש"ב לעיל בסמוך], ואליביה הרי אוקימנא לעיל ד"ג ע"א גבי כל בכור, דר"י סבר כל דאפילו כל דהו, או דכל לגרועי אתא ע"ש, א"כ הרי לקושטא דמילתא ס"ל לר"י דמקצת רחם מקדיש, מדכתיב כל פטר דחם דשמעינן אליביה, דאפילו יפטור בל דהו רחם, ולפ"ז מאי האי דקא מקשה לכתחלה לימא קסברי רבנן מקצת רחם מקדיש, ומאי הוצרך רב אשי לשנויי מטעם דמין במינו אינו חוצץ וצע"ק

, רש"י ד"ה בכור אדם מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה דהא לא אשכחן דאסור ע"כ, וקשה מדוע תלי רש"י טעמא משום דלא אשכחן ביה איסור, ולא קאמר טפי דאשכחן ביה היתר, כדאמר בסוגיין מקרא דלא תעבוד בבכור שורך וגו', דכו"ע שורך למעוטי בכור אדם הוא דאתא, הרי בהדיא דהנאת עבודתו מותרת, ונראה דאהא סמיך אביי בפשיטות כ"כ לקמן די"ב ע"ב דקאמר, אי מה בכור אדם מותר בהנאה כו' ע"ש, כן יש להעיר בגמרא גופה, דמשמע דמקשה דהכא לא ס"ל האי היקישא דבכור אדם לבכור בהמה טמאה, כדאמר רב יוסף לקמן בסוף פרקין בטעמא דר"א ע"ש, דאי ס"ל עדיפא הי"ל להקשות, כיון דבכור אדם מותר לדידיה, א"כ הי"ל להתיר גם פט"ח מה"ט דהיקישא כנ"ל, ומדוע ס"ל, לר' יהודא דפט"ח אסור בהנאה וצ"ע, ועמש"כ בחידושי לקמן די"ב ע"ב

, תוד"ה לאפקוע לאיסורא מיניה, דלפוטרו ממעות עריפה לא היה צריך להפריש מספק כו' ע"כ, לשון התוס' מורה נמי דעריפה היא מ"ע, וכפשטות לשון המשנה בשילהי פרקין, מצות הפדייה קודמת למצות עריפה, וכ"ה דעת הרמב"ם רפי"ב מה' בכורים, ובהשגות א"א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה, אע"פ שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה, לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן, ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה וע"ש במפרשים

, ועצם דברי הראב"ד שגבו מהבנתי הדלה, דאם היא עבירה למה צוה השי"ת לעשות כן, והיכן אשכחן שיצוה המקום לעשות דבר שלתכליתה היא עבירה, ולהזיק ולהפסיד ממון זולתו כדכתב הראב"ד, ובע"כ מצוה היא כהוראת לשון הרמב"ם והתוס', ופשטות דברי משנתינו הנ"ל

ואף שחקר הח"צ בתשובה סי' א' בכעין זה, אי חליצה נקראת מצוה או היתר, וגם עליו נחלקו האחרונים ע"ש, התם יש עכ"פ מקום לאמר, אחרי שהוא מתירה בחליצה זו להנשא לשוק, אפשר דהוה החליצה כעין הכשר אל ההיתר, ונ"מ היכא שאין ברצונה להנשא עוד לעולם, אז בטלה מצות חליצה מהם, משא"כ הכא דלאחר עריפה ד"ה אסיר, ואמרינן לקמן ד"י ע"ב, סד"א עריפה במקום פדייה עומדת, מה פדייה מתרת אף עריפה מתרת קמ"ל ע"ש, וכיון דהעריפה בלתי נחשבת לשום הכשר או היתר המוליך למטרה מאוחרת, א"כ למה זה צותה התורה, בודאי דהוא חק וגזירת מלך, ומ"ע ככל מצוות התורה ודברי הראב"ד צ"ע, ועמש"כ בחידושי לקמן די"א ע"א

, דף יו"ד ע"א אי הכי בב"ח מאי איריא דהיתה לה שעת הכושר, עמש"כ בזה בארוכה בחידושי למנחות דק"א ע"ב.