אור הישר (בכורות) קמב

השמטות ותיקונים תשלומין לראשון הוא ספר "אור הישר" לבל יחסר המזג לגליון הדפוס

דף ב' ע"א ומה נאמנו בזה דברי הירושלמי בשבת פ' כל כתבי ה"ד, שביארו למתניתין דתנן התם ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, שכן דרכן להזמין אורחים בשבת, ופי' בק"ע וז"ל שכן דרכן להזמין אורחים בשבת הלכיך מותרים להציל לעצמן כל אחד מזון ג' סעודות עכ"ל וכ"כ בפ"מ ע"ש, ופירושם דחוק דלדבריהם משמע דהירושלמי בא לביאור המשנה מצד היתר הזוכים, והלשון מוכח דאתא מצד היתר המזכה, ומשמע דגם בס' ניר על הירושלמי שם הרגיש בדוחק זה, ולכן כתב וז"ל לענ"ד צ"ל שאין דרכן להזמין אורחים בשבת, ואומר לחלק מ"ש דגבי בגדים אמר עמי והכא אמר לכם ע"ש, והנה מלבד שדבריו קשים להולמם אין כדאי בשביל דקדוק קטן כזה לשבש לשון הירושלמי, דכבר הקדימו בפני משה על מקומו לדקדק בזה וכתב ז"ל, דהתם לא תני עמי אלא לכם לפי שלפעמים אינן רשאין להציל את המזונות כדרך שהוא מציל כגון שהוא לא סעד והן סעדו או להיפוך, וע' במפרשי המשנה על משניות ודבריהם נכונים בטעמם

אכן לפ"ד הריטב"א שהבאתי ניחא, שהקשה שם וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם, אע"ג דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן, שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין ע"ש, ולפ"ז י"ל דלהירושלמי גופיה היה קשה משה"ק הריטב"א הרי הפקר בשבת אסור, ושפיר תירצו שכן דרכן להזמין אורחים בשבת, ולא הוה אלא כמזמינם לסעודת שבת, ולית בה משום לתא דהפקר כלל, וכה"ג ביאר הר"ש רפ"א דמע"ש לדברי הירושלמי שם לענין מעשר שני, דבמתניתין שם אסר במכירה ומתיר במתנה, וכ' ז"ל אפילו למ"ד מתנה כמכר בכי האי גוונא שמזמן את חבירו שיאכל אצלו מודה דשריא ואנשי ירושלים חכמים גדולים ומבינים מתוך רמז כו' ע"ש, ואפ"ה ליכא למפשט מינה דס"ל להירושלמי דהפקר אסור בשבת, דאפ"ל דהירושלמי בא לתרץ אפילו אם היה מקום לאסור הפקר בשבת, ולה"ק דהבא לכו"ע מותר, משום דלאו מטעם לתא דהפקר אתינן עלה, רק כמזמין אורחים בשבת הוא, וזה יעשה אפילו שלא בסכנת דליקה]

ובדמיון הרמב"ן הפקר בשבת להא דאין מקדישין גזירה משום מקח וממכר כו', שהוקשה שם לע"ד דהתם אקנויי לאחריני הוא, משא"כ הפקר שהוא רק סילוק רשות כדכתבו התוס' ביבמות דמ"ח כו' ע"ש, וע' בשעה"מ פ"ח ה"ב מה' לולב ובפכ"ג הי"ד מה' שבת, נלע"ד דתלוי במחלוקת רש"י ותוס' בב"מ די"ב ע"א גבי מתגלגל דרש"י ס"ל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה אותו, וגריס שם ואפקריה, וכ"ד רב יהודאי גאון וכ"כ בנמו"י ע"ש, אולם בתוס' שם הקשו כיון דאפקריה יצא מרשותיה ואיך חשיב ליה דעת אחרת מקנה ע"ש, והתוס' לטעמייהו דהפקר אינו אלא סילוק רשות כנ"ל, ולשיטתם שפיר הקשו דמאחר שיצא מרשותו איך חשיב דעת אחרת מקנה, אולם רש"י וסיעתו דס"ל דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה, דעתם דהפקר אינו אלא סילוק בעלמא ובזה נפקא לגמרי מרשותיה, רק איסור בל יחל רביע על הפקרו אם ירצה לחזור בו כמש"כ הרמב"ם פ"ב מה' נדרים, אבל בכ"ז אינו יוצא מרשותו לגמרי והזוכה בו מיד בעלים הוא זוכה, ולכן חשיב דעת אחרת מקנה אותו, וכ"כ בקצוה"ח ר"ס רע"ג ע"ש, וכיון דלהחפץ המופקר יש קונה ומקנה משו"ה שפיר מדמה הרמב"ן איסורא דהפקר בשבת להא דאין מקדישין כו' גזירה משום מו"מ, אבל התוס' לשיטתם דהפקר אינו אלא סילוק רשות, שפיר הקשו כיון דאפקריה יצא מרשותו ואיך חשיב דעת אחרת מקנה, ולפ"ד התוס' כיון דאינו מקנה לשום אדם, שפיר י"ל דלדידהו מותר להפקיר בשבת, דלא דמי למקח וממכר או לפדיון הבן דאסור בשבת משום דדמי למו"מ, כמש"כ הריב"ש בסי' קנ"ו ובתה"ד סי' רס"ט, והביאו לדינא ביו"ד סי' ש"ה סי"א ובאו"ח סי' של"ט ס"ד ע"ש, כיון דבהפקר אינו מקנה לשום אדם כנ"ל

אמנם לכאורה לא יספיקו דברי, לפ"ד הנה"מ בסי' רע"ג סק"א, שיצא לדון דאף לדעת רש"י דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה, הוא רק לענין חצר שאינה משומרת, במשומר לדעת המפקיר סגי, אבל לענין שאר דברים לא חשוב הפקר דעת אחרת מקנה אותו ע"ש, מ"מ י"ל כיון דכשיגיע ליד הזוכה נקרא רשות חדש, דהא עכ"פ עד עתה היתה משומרת לדעת המפקיר, ועתה באה לרשות הזוכה, א"כ דמיא למקח וממכר דאיכא קונה ומקנה כנ"ל

אכן על עצם ההכרח של הנה"מ לדון בדבר החדש כנ"ל אני תמה, שהק' ע"ד המחבר בסי' רע"ג ס"ו, שכ' ז"ל המפקיר עבדיו הגדולים קנו עצמם והקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה, והק' בנתיבות שם הרי דין זה נלמד מהא דקידושין דכ"ג בגר שמת, ושם הלא נעשה הפקר ממילא, והקטן אין לו יד לזכות מההפקר דממילא, ולכך כל הקודם והחזיק בהן זכה, אבל המפקיר עבדו נראה דלפי שיטת רש"י שפסק הש"ך כוותיה בסי' רס"ח דהפקר הוי כדעת אחרת מקנה ע"ש, ובדעת אחרת מקנה יש יד לקטן לזכות כמבואר לעיל סי' רמ"ג סקט"ו בהגה"ה, א"כ מה"ת לא יהיה הקטן יכול לזכות נפשיה מהפקר, הן אמת דבגיטין דל"ט בהא דאמר התם אף עבד איסורא ולא ממונא ועפירש"י שם מוכח דאף הפקר מדעת אינו מועיל בעבד קטן, אך שם גופיה קשה כיון דההפקר הוי כדעת אחרת מקנה אמאי אינו מועיל בקטן עכ"ל, ומטעם קושיא זו הכריח לחלק גבי הפקר מדעת, בין חצר שאינה משתמרת לשאר דברים כנ"ל

והוא תמוה אדמקשה מדברי הרמ"א בסי' רמ"ג, דכשיש דעת אחרת מקנה אותו אז קונה הקטן, וא"כ איך כתב המחבר בסי' רע"ג, דבהפקר עבדים הקטנים כל הקודם והחזיק בהם זכה, ולא אמרינן דזוכים