אור הישר (בכורות) קמא

משום קנסא כלשון השני שבק"ע יצטרך לאמר דהאי ברייתא עפ"י פירוש הירושלמי אתיא כמ"ד דחולין בעזרה לגמרי לאו דאורייתא ובריש לקיש. והנה ידיד נפשי אדמ"ו שליט"א דרך בזה נתיב לא ידעוהו המפרשים שלפניו, והיא דהטעם דפטור הוא משום דיצא וטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור, ובזה אמנם הוציאנו מן המצר שבפירושי המפרשים דאם נאמר דהקושיא קאי על הברייתא הרי לנו דוחק גדול דהא הברייתא לא נזכרה בירושלמי כלל, ואם נאמר דקושית הגמרא קאי על המשנה אנו נלחצים אל הקיר דהא המשנה אינה אומרת דיצא ידי קריעה ומאי פריך

והנה מסקנת הסוגיא לפי פירוש כ"ג שיחיה היא דלעולם דמי להתם ובאמת לא יצא וא"כ הוה טעה בד"מ ולא עשה מצוה וקשה דאמאי פטור, ומתרץ דר"ש היא ופטור משום שאין לו צורך בגופו של דבר, ולא זכיתי להבין כיון דהמסקנא היא דלא יצא א"כ אין אנו צריכין לאמר ר"ש היא דהא ר' יהודה מודה במקלקל דפטור, וצריך לדחוק דלר' יהודה אע"ג דלא יצא מכ"מ חשיב תקון קצת, וכמו קורע בחמתו דה"נ יש בזה תועלת לפכוחי צערו, ועוד דהא זהו דבר המתהפך דכיון דבאמת פטור, א"כ לא חלל שבת וממילא יצא דלא נעשית הקריעה בחלול שבת, וא"כ כיון דיצא ממילא חלל שבת וחוזר חלילה. ויש לדחות קצת בסברא וקצרתי. תו לא הבנתי בפירושו דכ"ג דלפי דבריו המסקנא היא דלעולם לא יצא, וא"כ כיון דהכא הוה מקלקל אין זה ענין כלל לשוחט חטאתו בשבת, וא"כ אמאי באמת לא יצא, וע"כ דכונתו היא דלמה לן לחייבו, כיון דהדבר תלוי ביד חכמים אני אומרים דלא יצא וחייב לקרוע פעם אחרת משום שחלל שבת, ואף דא"כ הוה מקלקל וממילא לא חלל וממילא יצא והדבר מתהפך, אבל מכ"מ כיון דאנו מחייבין אותו לקרוע פעם שנית דבדידן תליא מלתא, ממילא פטור, ומאי דמקשי חברייא לר' יוסי ממצה גזולה לא הבנתי כראוי כיון דלפירוש כ"ג נ"י המסקנא היא דלעולם לא יצא וא"כ אדרבא היה מצה גזולה סייעתא

וראיתי בש"ק שמבטל הלשון השני שבק"ע ומפרש דמביא אחרת על שחלל שבת בשחיטה וכאן דכיפר א"כ אם היה יוצא ידי קריעה היה חייב כאן וע"כ דלא יצא עיי"ש ולא הבנתי בשום אופן דא"כ איך נפרש לשון הגמרא אף הכא לא יצא ידי קריעה דמשמע כמו שם, והא שם אדרבא כיפר, ועוד דהא התם מה דמביא אחרת הוא לא משום דכיפר, דאף אם לא כיפר היה מביא חטאת על חלול שבת, דמי גרע משוחט חטאת בשבת בחוץ לעו"ג דתיקן להוציאו מידי אמה"ח, ולא תליא זה בזה כלל, ועוד דא"כ איך יפרש כל הסוגיא בדרך זו, ואין רצוני להאריך ורואה אני שאין הסוגיא מתפרשת יפה באופן זה

, וקצת י"ל דהירושלמי הכי פירושו, דלעולם אין זו קושיא אלא איבעיא ששאלו בני הישיבה מר' בא וחקרו דהנה אמרינן התם השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת, והיינו כיפר מדאורייתא ומביא אחרת מדרבנן וחולין בעזרה לאו דאורייתא, ולמדנו מברייתא זו שני דברים, (א') דמצוה הנעשית בעבירה אינה בטלה מן התורה, (ב') דמדרבנן מחייבין אותו לחזור ולעשות המצוה שלא בעבירה, וא"כ יש להסתפק אם כאן במשנתנו הא דפטור הוא משום דאנו מחייבין אותו לקרוע עוד הפעם וממילא לא תיקן בראשונה, וזהו ששאלו אוף הכא לא יצא ידי קורעו, דנחייבנו לחזור ולקרוע שלא באיסור שבת,- אלא כר' שמעון, היינו דאי אפשר שיהיה יוצא ידי קורעו, ויהיה פטור משום שבת, אלא אליבא דר"ש, דאם נאמר דלא כברייתא זו, או דנחלק בין הדומים, ונאמר דכאן אין מחייבין אותו לחזור ולקרוע, א"כ הרי תיקן בקריעתו ואמאי פטור, וע"כ כר"ש דלדידיה צורך מצוה לא הוה צורך לגופה (והאי אלא חוץ הוא, כלומר חוץ מלר"ש, דלדידיה אפשר לומר שיוצא ידי קורעו ופטור), ור' בא מחלק דשם יותר מסתבר לחייבו להביא אחרת, דהא גרם לעצמו, כל עצם המצוה ע"י חטאתו, אבל כאן אין להחמיר עליו וא"כ יצא, וא"כ ממילא ע"כ ר' שמעון היא, (ודוחה ר' יוסי דדמיין להדדי האי דקריעה ודשוחט חטאתו בשבת, וא"כ אף הכא לא יצא ידי קריעה, ומסיים בלשון תמיהא, הוי צורך מימר ר' שמעון היא, כלומר כלום יש צורך להעמיד המשנה דוקא לר"ש הא אף לר' יהודה א"ש דכיון דלא יצא הוה מקלקל ופטור). זהו מה שעולה במחשבתי בהבנת הירושלמי ואני חושב וכותב, אבל מסופקני אם יעמדו הדברים בכור המבחן, ואת כ"ג נ"י הסליחה על שהדברים באו שלא כסדר הראוי, כי נכתבו במשקל ראשון ובחפון גדול, ובזה הנני וכו'. **(לצערי נאבדה ממני תשובת הגאון ז"ל זה כמה שנים.)**