אור הישר (בכורות) יג

ובזה ניחא מאי דהקשו הכא בש"ס, לר"י דגלי בשורך ובצאנך לרבות הנאת שותפות בכור עכו"ם, תרי קראי למעוטי שלך ושל אחרים ל"ל, ולכאורה מאי קושיא דלמא חד לכיבשתו וחד לשלא כיבשתו, ולפמש"כ ניחא שפיר, וכעין ראיה והכרח מסוגיין, למש"כ שם התוס' בשם הרשב"א כנ"ל

שם אמר רבה ומודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור מ"ט גמר עריפה עריפה מעגלה ערופה, אמר רבה מנא אמינא לה דתניא הערלה וכה"כ כו', והנה משמע בהא דקאמר רבה דר"ש גמר עריפה עריפה מע"ע שהוא מצד הסברא, ולהכי מסיק מנא אמינא לה, ולכאורה הרי ברייתא היא לקמן ד"י ע"ב, דתניא וערפתו נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה מה להלן אסור אף כאן אסור, ואוקמינן התם דר"ש היא ע"ש, ולאמר ברייתא לא שמיע ליה הוא דוחק, ואפ"ל דרבה ס"ל כאוקימתא דרב ששת שם, דברייתא דהתם ר"י היא, ומשום דסד"א עריפה במקום פדייה עומדת כו' ע"ש

אך קשה בהא דרבה הביא סייעתא לדבריו מברייתא דערלה וכה"כ, ולא הביא ממשנה מפורשת בשילהי תמורה, דחשיב פט"ח מהנקברין, ור"ש פליג שם אחולין שנשחטו בעזרה שהוא מהנשרפין, משמע בהדיא דבפט"ח מודה ר"ש דהוא מהנקברין, ובמתניתין שם מסיק כל הנקברין לא ישרפו, ואמר בגמ' שם טעמא משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ע"ש, הרי בהדיא דלר"ש פט"ח לאחר עריפה אסור בהנאה, ועפ"ז ניחא מה דתנן בסוף פרקין עורפו מאחוריו וקוברו ולא פליג ר"ש, וכן ברייתא דלקמן ד"י ע"ב לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה, מוקמינן דהוא גם אליבא דר"ש, וצ"ע כעת

שם דתניא הערלה וכה"כ ושוה"נ כו' כולן מטמאין טו"א, רש"א כולן אין מטמאין טו"א, ומודה ר"ש בבב"ח שמטמא טו"א הואיל והיתה לה שעת הכושר כו', וקשה הלא ר"ש ס"ל דפרה מטמאה טו"א הואיל והיתה לה שעת הכושר כדאמר במנחות דק"א ע"ב, וא"כ אמאי לא חשיב ר"ש גם פרה לטו"א מפני שעת הכושר שבה, ואע"פ דיש לחלק בין שעת הכושר דבב"ח לשעת הכושר דפרה, מ"מ סוף סוף הרי ס"ל דמטמאה ואמאי לא חשיב לה

, וא"ל דר"ש לא חשיב ופליג רק במה דחשיב ת"ק, ופרה לא הזכיר ת"ק בדבריו, דגם זה תמוה אמאי לא זכר ת"ק דין טו"א דפרה ופר כהן משיח ופר העדה דמטמאו טו"א בין לר"מ ובין לרבנן, ואף הכשר אינם צריכין משום דסופן לטמא טומאה חמורה כדאמר בזבחים פ' טבול יום דק"ה, וע' בתוספתא דפרה פ"ז

ומאי דחידש ר"ש דפרה מטמאה טו"א, הוא רק משום דס"ל לר"ש דלטו"א בעי היתר הנאה, דאי לא, הו"ל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, ולכן אשמעינן דאפ"ה מטמאה פרה טו"א מפני שעת הכושר שבה, דנפדית ע"ג מערכתה, כדפירש"י בשבועות די"א ע"ב, אבל גם שאר תנאי ס"ל דמטמאין טו"א ואמאי לא חשבינהו, וע' ברמב"ם וכ"מ ומל"מ פ"ו הט"ו מה' אבות הטומאות, ובספ"ה מה' פרה אדומה, ובראב"ד ספ"ג מאבות הטומאות

, ועו"ק אמאי לא חשבי אברי שעיר המשתלח לטו"א, דאפילו חכמים דר"מ לא פליגי עליה בשעיר המשתלח גופיה רק משום שהוא חי, והחי אינו מטמא אוכלין ומשקין כדאמר בזבחים שם ובתוספתא דיומא פ"ד, ולפ"ז באברים הלא כולהו מודים דמטמאו, ואפילו לר"ש דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, תקשה עכ"פ למ"ד אברי שעיר המשתלח מותרין בהנאה, ורבא מסיק ביומא דס"ז מסתברא כמ"ד מותרין, לא אמרה תורה שלח לתקלה, וע' ב"ק דע"ז ע"א תוד"ה פרה. [ודאתאן עלה נפלאתי בדברי רש"י שבועות די"א שם, למאי צריך לפרש ולאמר דחידושיה דר"ש הוא בזה, דאע"ג דס"ל לר"ש דאיסוה"נ אין מטמאין טו"א, אפ"ה פרה מטמאה מפני שעת הכושר שבה, וע' בתשובת הרשב"א סי' ל"ב, הלא בתוספתא ספ"ז דפרה תניא, רש"א פרה מטמאה אוכלין ומשקין שהיתה לה שעת הכושר, פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אין מטמאין אוכלין ומשקין שלא היתה להם שעת הכושר ע"ש, ולפ"ז הרי דבריו נראה להדיא שם על אתר כתוספתא, דחידושיה בפרה היא מפני פרים ושעירים הנשרפין דלית בהו מאי דאית בה בפרה, ופירוש זה מתאים ביותר עם פירש"י בב"ק דע"ז, וע' ברש"י מנחות דק"א ומש"כ שם בחידושי בס"ד, ומדוע נאיד רש"י בפירושו לשבועות ממה שפירש בב"ק שם וצ"ע כעת]

ואולי י"ל דסוגיא דזבחים לא שייך להא דאברי שעיר המשתלח, דאל"ה אמאי פליגי רב ושמואל ביומא דס"ז, אי אברי שעיר המשתלח מותרין, ורבא פשיט לה מצד הסברא, דלא א"ת שלח לתקלה, הרי הי"ל לפשוט מהך דזבחים, דלא חשיב להו בהדי הני דמטמאין טו"א, דאפילו חכמים דר"מ ל"פ בשעיר המשתלח לטו"א, רק משום שהוא חי, והחי אינו מטמא טו"א, ומעתה דון מינה ומינה דבאברים מטמאי טו"א, אליבא דכו"ע, וטו"א לא משכ"ל רק ע"י היתר הנאה, דאל"כ הו"ל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, ותקשה למ"ד דאברי שה"מ אסורין בהנאה, אלא ע"כ דבאברים לא איירי בזבחים דק"ה, רק כשהוא חי, והשתא ניחא דלמ"ד מותרין בהנאה בודאי דמטמאו טו"א, דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, ולמ"ד אסורין בהנאה כודאי דלא מטמאו טו"א, אפילו אי תרווייהו ס"ל כר"ש, ולהכי לא חשבינהו

ובזה יש ליישב קושית התוס' בב"ק דע"ז ע"א, שהקשו לר"ש דס"ל כל העומד, א"כ בשעיר המשתלח יטמא טו"א מחיים, למ"ד דשרו אבריו בהנאה, דעומד לדחות כדחוי דמי ע"ש, ולפמש"כ ניחא שפיר כיון דאין לנו הכרעת ר"ש לענין היתר הנאה באברי שעיר המשתלח, דלמא ס"ל כמ"ד דאסורין בהנאה, ור"ש הרי ס"ל בסוגיין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל לטו"א, וממקומו הוא מוכרע דאל"ה אמאי פליגי רב ושמואל ביומא דס"ז, לפשוט להו מהני תנאי כנ"ל, ובע"כ דהני תנאי ל"פ בזה כלל, וא"כ מנין להתוס' להקשות בפשיטות כ"כ.