אור הישר (בכורות) קלז

לו טומאת התהום ודאי עד שלא עשה פסחו חייב בפסח שני, ואתה שומע מכלל זה דאם נודע לו לאחר שעשה פסחו פטור מפסח שני, ועפ"י שיטת הרמב"ם מיושבת קושית הגמרא בפסחים פ"א ע"ב מהברייתא דהמוצא מת מושכב לרוחבה של דרך וכו' דטהור לנזיר ועושה פסח, וכל טהור משמע להבא עיי"ש, דלפי שיטת הרמב"ם א"ש דבספק טומאת התהום אף כשהספק נוטה לטמא, הוא טהור להבא, אבל בודאי טומאת התהום לא הורצה אלא כשנודע לאחר זריקה. ואולם דא צריכא עיונא רבא, מפני מה לא תירצו כך בגמרא קושיתם על מר רב אשי עיי"ש, וצ"ל דשיטת הגמרא שם היא דספק הקרוב יותר לטמא הוא טמא מה"ת אף ברה"ר, וההכרח לאמר דיסוד הברייתא הוא הלממ"ס בנזיר ועושה פסח, ושיטת הרמב"ם היא עפ"י יסודות אחרים דספק כזה טהור ברה"ר מדאורייתא, וא"א לאמר שעל אופן זה נאמרה ההלכה בנזיר ועושה פסח, וע"כ דנאמרה על ודאי טומאה, ודוקא בכשנודע לאחר זריקה, וכמפורש בתוספתא הנ"ל. וצריך להרחיב ולהעמיק הרבה בשיטת הרמב"ם בכללי התורה דספק, רוב וחזקה, ולא יתנני הזמן כעת לעיין בזה ככל

הראוי

(ובסיום דברינו לא אמנע מלהעיר מה שתמוה לי מאד בירושלמי דנזיר סוף פרק כהן גדול דגרסינן שם תניי תמן פליג על ר' אילא כלי שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים אין חייבין עליו על ביאת המקדש, מפני שחציו מן האדמה וחציו מן הגללים אבל אם היה כולו מן האדמה חייב מנו חייב לא הנוגע וכו' עיי"ש, וצע"ג לדעתי דהא כלי חרס אינו נעשה אב הטומאה לעולם (עירובין ק"ד ע"ב וש"מ), וא"כ איך אפשר שהנוגע בה חייב על טומאת מקדש, ואמנם אוקמינן שם ברייתא זו בשזרקו וחייב על הכנסת כלי טמא למקדש, אבל אין זה מעלה ארוכה, דלא מן הטעם הזה העמידוה בשזרקו אלא כדי שלא תקשה לרבי אילא דסבר דאדם הנוגע בכלים שנגעו במת אינו חייב על ביאת מקדש, ועוד קשה דל"ל להעמידו בשזרקו ולא בשהכניסו, אכן דקדוק זה י"ל, אבל קמייתא קשיתא. ותמיהני שלא הרגישו בזה מפרשי הירושלמי ז"ל, וכן תמוה עוד דהא המכניס כלי חרס טמא למקדש פטור דדרשינן מזכר ועד נקבה תשלחו יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה עיין עירובין ק"ד ונדה כ"ח), ואולי י"ל דזה תליא בפלוגתא דתנאי לענין המכניס שרץ במקדש עיי"ש בעירובין, ובתוס' שם. וצע"ג. הוספה לסוף סימן ט'. (קונטרס זה שלחתי להגאון הרידב"ז ז"ל בשנת עת"ר ולא הנחתי אצלי העתקה, ואולם ע"י סבות שונות חזר הכת"י לידי זה כשנה. מפני שזה היה המו"מ הראשון בכתב שהיה לי עם רב האי גאון תנא ירושלמאה זצ"ל חביב עלי הקונטרס הקטן הזה עד מאד, ואני מצרפו לכאן בהשמטת במה דברים)

הנה בעמדי בסוגיא דכל המקלקלין פטורין עיינתי ברידב"ז ובעודי מתבונן בפירושו עלו ברעיוני הרהורי דברים. הנה בפירוש התוספתא דהשוחט חטאתו בשבת כתב מרן הגאון נ"י לבאר שיטת הירושלמי והבנתם בתוספתא עפ"י ההנחה שיש שני דברים בחטאת א' ההבאה, ב' הכפרה ואין צורך לכפול הדברים. והנה בעניי לא נתחוורה לי שיטת תלמודנו בזה, ואפשר דתלמודא דידן חולק על תוספתא זו, או שנצטרך לפרשה כמו שפירשה הפ"מ, וכנראה מדברי רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו גם הוא מפרש כן דכיפר ומביא אחרת על שחלל שבת בשחיטתה. דהנה בזבחים דף ו' גרסינן אי אמרת בשלמא לא כיפרו שלא לשמו מכח לשמו קאתי ושני למה בא לכפר אלא אי אמרת כיפרו שני למה הוא בא ע"כ, הרי לן דאף שיתכן דקרבן מכפר, כגון אשם, יהיה כשר ולא יכפר, אעפי"כ לא יתכן שיכפר ויהיה אחריו כלום, דאל"כ מאי קמתמה, נימא דלעולם כיפרו ושני בא לקיים מצות ההבאה, ועוד דמה היתה תמיהת ריש לקיש על המשנה אם כשירין למה אין מרצין ואם אין כשירין למה הם באים, מאי קשיא ליה **(בפ"ד מביאת מקדש דכהן שנטמא בטומאת התהום ועבד במזיד דעבודתו כשירה דהציץ מרצה על טומאת התהום אף במזיד, והנה בפסח משמע דאם נטמאו הבעלים בטומאת התהום ודאי ונודע קודם זריקה הזבח פסול, וא"כ הרי מצינו כח מכפרין מרובה מכח מתכפרין, וזהו לכאורה נגד סוגיא דזבחים כ"ב. ועוד יש לדקדק דהא לכאורה נראה כמו שהבין הכ"מ דרבינו פוסק כאן בלישנא בתרא דרב אשי בפסחים דף פ' היינו אף בטומאת התהום ודאי, והנה רב אשי מיירי בטומאת הבעלים, וא"ב היה לו להרמב"ם לפסוק בפסח גם בנטמאו הבעלים בטומאת התהום ונודע קודם זריקה, דלא יזרוק, ואם זרק במזיד הורצה, ומסתימת לשונו משמע דבטומאת התהום ודאי דוקא אם נודע לאחר זריקה הורצה, אבל אם נודע קודם זריקה לא הורצה וחייב בפסח שני, ואי דיש לחלק דבפסח שאני דעיקרו לאכילה ובעינן גברא דחזי לאכילה ובחלוק שבלישנא קמא דרב אשי, הרי ללישנא בתרא לא מחלקינן כך, וא"כ יצטרך לאמר דהרמב"ם סובר כלישנא קמא דרב אשי, אלא דמדייק מדאמר רב אשי דבעידנא דאיזדריק דם לא חזי לאכילה משמע דזהו יסוד החלוק בין נודע קודם זריקה לנודע אחר זריקה, אבל בלי טעם זה דעכוב אבילה היה מרצה אף בנודע קודם זריקה וזרקו במזיד, וממילא שמעינן דבכהן המרצה שנטמא בטומאת התהום הורצה אף בנודע קודם זריקה, דלגביה לא שייך זה כלל, ולדעתי זוהי כונת רבינו ובאמת הוא פוסק כלישנא קמא דרב אשי. ומהראוי להעמיק הרבה אלא שהזמן בעוכרי, וכמ"כ צ"ע לקוצר הבנתי מאין הוציא רבינו דהציץ מרצה על טומאת התהום בכל הקרבנות אף דיחיד, והרי מסוגיתנו משמע דהוא הלכתא גמירא דוקא בנזיר ועושה פסח. ואולם בק"צ אמרינן דמרצה משום דילפינן מועדו מועדו מפסח, ומק"ו לא הוה ילפינן, דאין למידין ק"ו מהלכה. ובאמת נשגב מבינתי מאי ק"ו הוא זה, דמ"ש טומאה שאינה גלויה מטומאה גלויה הא בשתיהן הוא נוגע או מאהיל על המת, ורק לענין נזיר ועו"פ באה ההלכה להשמיענו חדוש לקולא בטומאת התהום, אבל אין אנו צריכין לק"ו כלל ללמוד דטומאת התהום הותרה או דחויה בקרבן ציבור, ממה דיש קולא גבי טומאת התהום, דעכ"פ היינו הך, ואולי משום דטמא לנפש משמע טומאה גלויה, והו"א דהיא גזיה"כ בלי טעם דטומאה דחויה בציבור דוקא בטומאה גלויה וצ"ע.)**