אור הישר (בכורות) קלו

תטמאנו, דאילולא טומאת התהום הלא היה טהור בערב, באותה שעה שממנה היית מתחיל למנות לו ימי טומאה אם היית מטמא אותו משום טומאת התהום

ואמנם כונת המהרי"ט ז"ל לא נתחורה לי לגמרי במה שאומר דכאן ודאי טהרה טומאה קמייתא ע"י טבילתו במקוה, דלפי הנראה אין זה ודאי, שהרי אם נגע במת כשירד במקוה קודם שטבל ונטמא מטומאת התהום לא הועילה לו הטבילה על הטומאה הישנה הידועה, והרי אנו מסופקים שמא היה כך וא"כ לא הועילה הטבילה כלל, והגע בעצמך אם יגע במת בשביעי שלו, לאחר הזאה, ויטבול. האם נאמר שהועילה הטבילה לסלק את הטומאה הקודמת, ול"ד למה שדן המהרי"ט אי מחזקינן מחזקת איסור אשת איש ליבמה לשוק, דהתם אף אם היא זקוקה ליבום, אשת איש איננה, דאיסור זה פקע ע"י מיתת הבעל, אבל כאן הרי נסתר כל מנינו שמנה ז' והזאתו שהזה, ואין טבילה עולה לו לשום דבר, ולא אבין איך יחול לאמר שעברה הטומאה הראשונה, דלאיזה דין טהר מטומאה קמייתא, ויש לעיין בירושלמי דשבועות פ"ב ה"א

ודע שאני נבוך בדעת רבינו הגדול ז"ל בכאן, שאחר שכתב דין טומאת תהום בעושה פסח הוסיף לכתוב בהלכה י"ב וז"ל מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור, ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, ודבר זה הלכה מפי הקבלה עיי"ש, ומי יתן ואדע למה הוצרך לכתוב דין זה כלל, דהא גרסינן בפסחים דף פ"א ע"ב, אמר מר בר רב אשי לא שנו אלא שנודע לו לאחר זריקה, דכי איזדריק דם שפיר איזדריק, אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה ואיתותב שם ומסקינן דהכי אמר לא תימא דנודע לו לאחר זריקה הוא דמרצה, אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה אלא אפילו נודע לו לפני זריקה מרצה עכ"ל, והנה הרמב"ם פוסק לפי הנראה כלשנא בתרא כהמסקנא (עיין הלכה י"א) דעושה פסח שנטמא בטומאת התהום ונודע לו שוחט ואוכל פסחו, וא"כ ק"ו הדברים כשנודע לאחר זריקה דפטור מפסח שני, וא"כ הרי זו משנה שאינה צריכה כלל

, ועל כן נראה לי דלא כמו שתפסו ששיטת הרמב"ם דטומאת התהום דטהור לנזיר ועושה פסח הוא דוקא כשיש בה צד ספק, וזהו מטעם הלממ"ס בטומאת התהום, ודוקא על אופן שיש בו צד ספק נאמרה הלכה זו, אף דחזקתו טמא, לנזיר ועושה פסח טהור, דהנה לדעתי מפורש ברמב"ם שאין זה מטעם ההלכה, דהרי כתב בפרק ט' מנזירות הלכה י"ח וז"ל מת שהיה מושכב לרחב הדרך אעפ"י שאין שם מקום לעבור אלא עליו או נוגע בצדו, ואעפ"י שהיא טומאה ידועה ועבר שם נזיר הרי זה טהור הואיל וספק ברשות הרבים טהור, בד"א במהלך ברגליו וכו' עיי"ש, הרי לנו, דגם בטומאה ידועה דלא שייך בה הך הלממ"ס טהור בנזיר משום ספק טומאה ברה"ר, ופשוט הוא דלדעתו ז"ל אף שקרוב הדבר שנגע דהא בשביל כך לתרומה טמא דחזקתו שנגע, מכ"מ מאחר שיש לו חזקת טהרה אינו אלא מדרבנן לחומרא דספק טומאה ברה"ר טהור מה"ת אף באופן זה והחמירו בתרומה, אבל הקילו בנזיר, אמור מעתה דגם בפסח כן, אלא דבפסח לא הקילו אלא בטומאת התהום, אבל בטומאה ידועה העמידו דבריהם משום דקרוב לודאי שנגע במת, ועכשיו מובנים היטב פסקי הרמב"ם בפ"ו מקרבן פסח, דבהלכה י"א מדבר בטומאת התהום ספק ובזה הוא פוסק דעושה פסחו אף כשנודע לו לפני שחיטה, אבל בהלכה י"ב מדבר בטומאת התהום ודאי, ובאופן זה דוקא אם נודע לאחר זריקה פטור מפסח שני, וע"כ כתב באותה הלכה ודבר זה הלכה מפי הקבלה, כלומר דבר זה דוקא המפורש בהלכה י"ב, אבל המפורש בהלכה י"א אינו מפי הקבלה, אלא מטעם שלא העמידו דבריהם וכנ"ל. עיין היטב בדבריו ודו"ק. ואולם בהלכה י"ג הוא מדבר בשני האופנים, דמי שנטמא במת והוזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה הראשונה, כלומר ואעפ"י שנטמא בטומאת התהום ודאי, הוא פטור מפ"ש עפ"י הקבלה, כיון שנודע לאחר זריקה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו, לא מיבעי אם נטמא בטומאת התהום ודאי, אלא אף אם נטמא בטומאת התהום ספק, חייב בפסח שני, כיון שחזקת הטמא טמא, הרי הוא ודאי טמא, ונמצא שלא הועילו כלום ההזאה והטבילה בז' שלו לטהרו מן הטומאה הראשונה, ונשארה עליו הטומאה הראשונה, והיא הלא היתה טומאה ידועה, ובטומאה ידועה אף אם נודע לאחר זריקה הוא חייב בפסח שני, (והרבה יש להתבונן עוד בזה ובפרט בשיטת הירושלמי, דבפסחים פ"ז ובנזיר פ"ט נאמר בכ"מ ספק קבר התהום). ובזה שהעלינו בשיטת הרמב"ם מתורצת ממילא קושית הש"ש ז"ל עליו מהא דפסחים דף פ' בטומאת התהום דזיבה, דלמאי דס"ד דטומאת התהום נוהגת גם בזיבה, אע"ג דמטמא למפרע פטורה מפסח שני, והתם הא הוה טומאה ודאית עיי"ש בשמעתא ה' פרק ג', ולפי הנ"ל לק"מ דאין ה"נ דבשנודע לאחר זריקה מרצה אף טומאה ודאית לדעת הרמב"ם **(ובזה יובן פסק הרמב"ם בהלכות נזירות פרק ו' הלכה י"ז עיי"ש בכ"מ ובלח"מ שהקשו שהרמב"ם סותר א"ע דבהלכות ק"פ פוסק דטומאת התהום הותרה אף אם נודע קודם זריקה, ובנזיר פוסק דהותרה דוקא כשנודע לאחר זריקת אחד מן הדמים, אבל לפי דברינו מיושב בפשיטות, דכאן מיירי הרמב"ם בטומאת התהום ודאית ושם כספק טומאה ברה"ר אלא שהוא באופן שחזקתו טמא, ועיי' בתוס' מה שהקשו לרב אשי והבן, ועיי' פ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה ו' בכ"מ שהקשה, דבפסח כתב הרמב"ם דזורק לכתחלה כשנטמא בטומאת התהום ובשאר קרבנות אמר דרק בדיעבד הורצה עיי"ש, ולדברינו אף בפסח לא הותרה לכתחלה אלא בספק וכנ"ל, אבל נטמא בטומאת התהום ודאית נדחה לפסח שני, וכן מפורש באמת ברמב"ם בפ"ו מק"פ הלכה י"א. ויש לעיין דרבינו פוסק)** ובאמת מפורש בתוספתא דפסחים פ"ו דבנודע