אור הישר (בכורות) קלה

היא מדרבנן למה הוצרכה ההלכה כלל בנזיר ועושה פסח, והכי תאמר שבאה ההלכה ללמדנו דאינה מן התורה, הא לא יתכן לאמר כך, ואם היה כך הלא לא היתה ההלכה צריכה לפרט נזיר ועושה פסח כלל, וצ"ל דהיה ידוע להם שלא היתה הלכה מקובלת לחלק בטומאה בחיבורין לענין נזיר ועושה פסח, וע"כ שאלו דאם טומאה בחיבורין עצמה דאורייתא, איך היו יכולים חכמים לחלק בכך מן הסברא ועוד יתכן דמהלשון עצמו מוכח שאין החלוק הלכה, מה שאין כן ברובע קב עצמות ורביעית דם שבאה הקבלה בהן מפי חגי זכריה ומלאכי, שפיר אמרינן דגמרא גמירא להו, ואמנם בירושלמי דנזיר פ"ז הלכה ד' מפורש רבי יוחנן בשם ר' ינאי וכולן תורה הן אצל תרומה, אבל על ביאת מקדש אינו חייב אלא על שני שנגע בראשון עיי"ש, ויש להאריך ולהעמיק בזה). יד

ומצאתי להגאון בעל קצה"ח ז"ל בשב שמעתתא, שמעתא ה' פרק ב' ופרק ג' שעורר הרבה בשיטת הרמב"ם ז"ל בטומאת התהום, והביא שם בשם ספר אורח מישור לנזיר שיש סתירה בדברי הרמב"ם דבפ"ו מהלכות ק"פ הלכה י"ב משמע דדוקא ספק נגע טהור בטומאת התהום, ואלו בפי"ח מהלכות אבות הטומאה משמע דדוקא לתרומה טמא בודאי נגע, אבל לנזיר ועושה פסח טהור אפילו בודאי נגע עיי"ש, ולא אדע מה סתירה יש כאן, דדברי הרמב"ם פשוטים וברורים דהא בהלכות ק"פ כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרוחבה של דרך אם היה המת טומאת התהום אעפ"י שהוא טמא לתרומה הרי זה טהור לפסח, ואעפ"י שהמת שלם והוא מן הקצה אל הקצה הרי זה עושה פסחו עד שידע בודאי שנטמא בו במד"א שהיה מהלך ברגליו שהרי אפשר שלא יגע וכו' עיי"ש, הרי לנו דהוא טהור משום שאינו ודאי נגע אעפ"י שחזקתו נגע, דרחוק הוא שלא יגע באופן זה, אבל מכ"מ יש צד ספק ועיין בכ"מ), אכן לתרומה הוא טמא דאין זה ספק השקול, והוא חזקתו נגע, ובפי"ח מהלכות אבות הטומאה כתב ג"כ כך דאם היה מושכב לרוחבה של דרך והיה שלם העובר שם טמא לתרומה, שחזקתו נגע, ולא כתב שודאי נגע דצד ספק יש כאן, אבל כיון דחזקתו הוא שנגע טמא לתרומה, ונמצא דאין כאן סתירה כלל, וראה עד כמה נזהר רבינו הגדול ז"ל בלשונו ששם בפי"ח מאבות הטומאות אינו מזכיר כלל טומאת התהום, אלא מדבר בדרך סתם, בין בטומאת התהום בין בטומאה גלויה ומה שכתב דלתרומה טמא כונתו דלתרומה אין נ"מ בין טומאת התהום ובין טומאה גלויה, דלתרומה אף בטומאת התהום באופן זה טמא, משא"כ בנזיר ועושה פסח טהור דיש חלוק דבטומאת התהום כה"ג טהור

, עוד כתב שם הרמב"ם בפ"ו מק"פ הלכה י"ג וז"ל מי שנטמא במת והוזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח בחזקת שהוא טהור ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאתו הראשונה, אבל אם נטמא בטומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח הרי זה חייב בפסח שני, שחזקת הטמא טמא עד שיהיה טהור ודאי שרגלים לדבר עכ"ל, ומקורו הוא מנזיר ס"ד עיי"ש ובהשגת הראב"ד. והש"ש ז"ל בשמעתא הנ"ל הביא ראית המהרי"ט ז"ל דמחזיקין מאיסור לאיסור מדתנן בסוף נזיר ירד לטבול במערה ונמצא מת בקרקע המערה ירד להקר טהור, ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא עיי"ש, ודחה הש"ש דהתם לאו משום חזקה אתינן עלה כיון דכבר נטהר מטומאתו הראשונה ע"י טבילה במקוה אלא טעמא דמלתא מבואר בתוס' שם וז"ל שחזקת הטמא טמא דכי גמירי טומאת התהום דמת הותרה היינו דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת, שחזקת טמא טמא, כלומר שטעם גדול יש בדבר לומר הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו עיי"ש, וכתב עוד הש"ש דראיה ברורה לזה מהרמב"ם שהבאנו דפ"ז דק"פ הלכה י"ג, דאם בתורת חזקה אתאן עלה א"כ מה חלוק יש בין ששי לשביעי דהא גם בשביעי כל שלא הוזה ולא טבל עדיין טומאתו עליו, וע"כ כדברי התוס' הנ"ל, וע"כ דוקא בששי אבל בשביעי אע"ג דלא הוזה וטבל, כיון דעומד ליטהר היום, ואמרינן דכה"ג נמי נאמרה ההלכה עיי"ש בדבריו, והנה מה שתפס דדעת הרמב"ם הוא דבשביעי חזקתו טהור אפילו קודם הזאה וטבילה, אין הדבר כך ועיין בכ"מ, אבל מכ"מ אין דבריו נדחים בשביל זה לגמרי, דאף דהוא עומד להיות טהור כשיעריב שמשו מכ"מ י"ל דלא אמרינן חזקה כזו להבא, דהא ההלכה נאמרה לפי שיטת התוס' דוקא במי שהיה טהור, אבל מאין לנו שנאמרה גם על העומד להיות טהור ממילא, אף שעכשיו הוא טמא דהא טבול יום ג"כ איקרי טמא, ואולם עכ"פ יש להסתפק בכך דגם זהו בגדר חזקתו טהור ויש להסביר הדבר, דהכונה היא שההלכה נאמרה באופן זה דאם אירע לו טומאת התהום, הנה אנו דנין, דאם הוא בענין שאם לא אירעה לו טומאה זו היה טהור, הוא טהור לנזיר ועושה פסח, אבל אם הוא בענין שאם כשאירעה לו טומאה זו והיה נודע לו שאירעה לו הטומאה, הוה ג"כ עומד להיות טמא, אף אם היינו מטהרים אותו מטומאה זו, דהא הוה צריך עוד הזאה וטבילה דהוא מחוסר מעשה וכדאמרינן בנזיר ס"ד, ולא היה נטהר ממילא כשיעריב שמשו, הרי הוא טמא, אבל כשנטמא בטוה"ת בז' שלו לאחר הזאה וטבילה, הרי אתה מבקש לטמא אותו מכח טומאת התהום, אל