אור הישר (בכורות) קלד

דכפי המבואר לעיל צ"ל דמודה הרמב"ן דטעון הזיה מדרבנן, הרי בפשטות המשנה משמע דטובל בו ביום ואוכל בתרומה לערב, וזה לא יתכן אף לשיטת הרמב"ן דהא עכ"פ טמא שבעה, ואולם המשנה מתפרשת בפשיטות בטבעת שנגעה באדם שנגע במת דהיא אב והנוגע בה ראשון לטומאה, אכן אם זו כונת בעה"מ ז"ל לא היה צריך לאמר דאין מגעה טעון הזיה ג' ושביעי, דהיא משנה שאינה צריכה כלל, מאחר דאין הנוגע אב, והנראה שמפרש טובל בשביעי דמונה שבעה מיום שבלע והיה קשה לו למה לא נאמר מזה שלישי ושביעי אלא טובל בלבד וע"כ פירש מה שפירש, אבל כ"ז

דחוק

(וראוי להעיר לשיטת הרמב"ם ל"ל תרי קראי בחלל חרב וקרא דכל הורג נפש, הא מכל הורג נפש מוכח דכלים הנוגעים במת הם כמת, וצ"ל דאי מהתם הו"א דקרא איירי בחבורין וכשיטת הראב"ד, דהא ההורג נטמא בשעה שהכלי מחוברת למת, ואי מבחלל חרב הו"א דדוקא מתכת כעין חרב, ויש לדקדק עוד בזה)

וראיתי להגאון מלבי"ם ז"ל בהתוה"מ בפרשת בהעלותך שבאר פרשה זו דאותן אנשים לפי דעת הרמב"ם עפ"י שיטת ר' יצחק דחל ז' שלהן להיות בעה"פ, ומבואר דלדעת ר"ע שיהיו מישאל ואלצפן נטמאו רק בטומאת חרב הרי הוא כחלל שגררום בשפודין של ברזל, והוא מביא עוד דלפי מה שביאר בארצות החיים לדעת הרמב"ם כאן בפ"ז מנזירות הלכה ח' הוא הדין אם נגע בכלים הנוגעים במת ואח"כ נזר נפקעה ממנו הטומאה כדי שלא יסתור ימי הנזירות, וזה היה ספיקו של משה רבינו שיש להם תקנה לידור בנזירות ותפקע מהם הטומאה ויעשו פסח ראשון ובאה התשובה שהם פטורין מלעשות כך דזה דמי להיה בדרך רחוקה עיי"ש בדבריו, והנה דבריו ז"ל נשגבו ממני מלבד דיש לפקפק בעצם סברתו, דבאמת אין הכרח לאמר שמפני שבאה לנו ההלכה דנזיר שנגע בכלים שנגעו במת אינו מזה ג' וז' כדי שיעלו לו הימים, גם מי שאינו נזיר שנגע באלו, ונעשה נזיר שפקע דינו למפרע, מלבד זאת כמה מן הזרות יש בהנחתו שכפי הנראה ממנה נעשה טהור לגמרי, דהא הוא אומר שאם היו נודרים בנזיר היו יכולים לעשות פסח ראשון לפי שיטת הרמב"ם, ומעולם לא עלה על דעת הרמב"ם לאמר כך, שהרי לא אמר אלא שעולין לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו, אבל עכ"פ טמא הוא שבעה, ועוד דאם כדבריו למה נדחק כ"כ עולא לתרץ דברי ר' אליעזר בפסחים ס"ט כנגד תשובת ר"ע הזאה תוכיח בטמא מת שחל ז' שלו להיות בערב הפסח בשבת דאינה דוחה את השבת, ונדחק עולא דמאחר דר"א אגמריה דאינה דוחה מ"ט קא הדר ביה, ואמר דהזאה דתרומה אגמריה, ואח"כ הביאו ברייתא מפורשת דהזאה דפסח אגמריה, נימא דאגמריה הזאה דפסח בטמא מת שנטמא משום שנגע בכלים שנגעו במת, ובזה שפיר לא דחיא הזאה, דהא יש לו תקנה ע"י שידור בנזירות ויטהר, ודוחק לאמר דהלשון טמא מת משמע דוקא שנטמא במת עצמו, ותו דבפסחים דף ע"ט איתמר אמר רב חסדא לא שנו אלא שנטמא הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב וכו' דמעיקרא כי מתעביד בטומאת הגוף דכרת מתעביד, אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ וכו' אלמא קסבר רב חסדא טומאה דחויה היא בצבור וכו' עיי"ש, ואם כדעת הגאון ז"ל הרי באופן זה אין שום הכרח דיתעביד בטומאת הגוף דכרת דהרי אפשר לכהנים לידור בנזירות ולא יטמאו כלל מחמת הכלים, וכן הרי הרמב"ם עצמו פסק דכשנטמאו כלי השרת במת, קרבן צבור נעשה בטומאה, והוא עצמו פוסק דטומאה דחויה, וא"כ קשה למה יעשו בטומאה ידרו בגזירות, אכן באמת אין שום צורך לפירכות מן החוץ, דהדבר מופרך מתוכו. **(ובנוגע לשיטת הרמב"ם בפ"ז מנזירות הלכה ח' הנ"ל, הנה א"א בשום ענין להתעקש ולאמר דדעתו דטומאת שבעה של הנוגע בכלים שנגעו במת אינה אלא מדרבנן ומדאורייתא אינו טמא אלא טומאת ערב, וקרא דוכל הורג נפש וגו' שהביא בפ"ח מטומאת מת הלכה ג' אינה אלא אסמכתא ולישב עפי"ז את שיטתו הנ"ל בהלכות נזירות, דזה לא יתכן כלל באשר יודה כל מעיין בענין זה.)** יב

ובסוגיא דנזיר נ"ג ע"א הנה כפי מה שהבאנו לעיל נחלקו בפירושה רש"י ותוס' ז"ל דלפירוש רש"י ז"ל שפירש שם דלא העמידו דבריהם הרי רובע קב עצמות באהל ורביעית דם מדרבנן, ולפירוש התוס' הוא מדאורייתא, אלא דהלכה היא בנזיר ועושה פסח יעויי"ש, (וזוהי כפי שביארנו גם שיטת הרמב"ם בפ"ו מק"פ), והנה לכאורה יש ראיה לפירוש רש"י דהא אמרינן בנזיר דף מ"ב ע"ב לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין, וטומאה בחיבורין דאורייתא הא אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים, אבל לא לנזיר ועושה פסח, ואי אמרת דאורייתא מאי שנא וכו' עיי"ש, וא"כ אף הכא נאמר אי ס"ד דטומאות הללו דאורייתא מאי שנא תרומה וקדשים, מ"ש נזיר ועושה פסח, ואולם אין זו ראיה גמורה דהא לכאורה קשה מאי קמתמה הש"ס הא מצינו טומאת התהום שחלוק אצלה דין נזיר ועושה פסח מדין תרומה וקדשים, וכי תעלה על הדעת דטומאת התהום בתרומה וקדשים אינה אלא מדרבנן, ועוד דאם