אור הישר (בכורות) קלג

בנזיר בני הזאה נינהו, וגם הלשון והני כלים אינו מדוקדק דהול"ל וכלים בני הזאה נינהו, ואולי מלת והני כוללת כונה זו, כלומר הכלים בנידון זה כנזיר, ואולם לפירוש התוס' ז"ל מרווח יותר, דהכונה היא דע"כ איידי רק בכלי שטף דבכלי מתכת הלא הנזיר מגלח עליהן, וזהו שאומר והני כלים, כלומר כלים הללו כלי שטף, וכי בני הזאה נינהו, ואכן הדין דכל אדם מזה על מגע כלים דמחמת מת מפורש בחגיגה דף כ"ג ע"ב אהא דשופפרת שחתכה לחטאת דאמרינן ואלא עשאוהו כטמא מת, א"ה תיבעי הזאה שלישי ושביעי אלמה תניא חותכה ומטבלה טעון טבילה, טבילה אין הזאה שלישי ושביעי לא עיי"ש, ומשם מוכח ג"כ כשיטת הרמב"ם בפ"ה מטומאת מת דגם בכלי שטף אמרינן דהרי כחלל, שהרי שפופרת הוא קנה חלול (עיין פירוש המשנה להרמב"ם בפרה פרק ה' מ"ד) והיא כלי עץ, ואמנם צריך להבין דברי הרמב"ם בכאן, דאם חלוק זה לאו דאורייתא איך עקרו חכמים דין תורה כדי לתקן את הנזיר שיעלו לו הימים, ועוד דמה בכך אם יתקנו שלא יזה כיון מדאורייתא צריך הזאה, הרי לא יעלו הימים, ונמצא שעוקרים לא הדין שצריך הזאה אלא דין הטומאה עצמו בקום ועשה, וע"כ צ"ל דחלוק זה הוא מדאורייתא, אבל נעלם ממני היכן היא הדרשה שהוציאה דין זה מן הכתוב, וליכא למימר דהוא הלממ"ס, דא"כ מה שייך לאמר בה טעם, כמו שאמר כאן הרמב"ם, הא בהלכה ודאי לא שייך טעם, דהא אין דנין ק"ו מהלכה, ועכ"פ צריך לאמר שהיה ביד בעלי סתמא דגמרא ברייתא ערוכה שאינה מצויה לנו, שבה היה מפורש חלוק זה על יסוד מדרש הכתוב, ואילולא שאיני כדאי הייתי משער דמקור הדרשה הלזו היה בפרשת פרה, שמצינו שם בפסוק י"ח ולקח אזוב וטבל במים וגו' ועל הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר וגו', ואולם בפסוק ט"ז נאמר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים וגו', והנה מחלל חרב דרשינן דכלים הנוגעים במת הן אבי אבות הטומאות כמת עצמו, ואתה רואה שכשפירש הכתוב דין ההזאה בפסוק י"ח חזר על הדברים האמורים לעיל על האהל ועל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם ועל הנוגע או בחלל או במת או בקבר עיי"ש, אבל לא חזר וכתב כבתחלה חלל חרב אלא חלל בלבד, ומזה יוצא שיש הבדל בין נוגע בכלים לנוגע במת לענין הזאה, וליכא למימר דלעולם אין הנוגע בכלים צריך הזאה דהא מפורש בסדר מטות פסוק י"ט כל הורג נפש וגו' תתחטאו ביום השלישי וביום השביעי ופרשו בספרי דהכונה היא שהרג נפש בכלי ונטמא עי"ז דא"א לאמר דההורג נפש ע"י חץ נטמא, ולא מסתבר לשיטה זו לחלק בין חבורין לאינן בחיבורין וכמו שהבין הראב"ד ז"ל בספרי (עיין פ"ה מטומאת מת) אלא כשיטת הרמב"ם דטומאה בחבורין גבי מת אינה דין תורה לא לענין אדם במת ולא לענין אדם בכלי, עיי"ש, וע"כ בדבר כדי להקל עליו שיעלו הימים במספר הנזירות, וכ"ז דין תורה, ואולם שבעה הוא טמא, דהא בקרא דחלל חרב נאמר יטמא שבעת ימים, אבל בנזיר הוא טמא ז' כמו זב וכדומה, שעולים לו הימים במספרו, ולבי אומר לי שבשביל כך הסמיך הרמב"ם תיכף להלכה זו הלכה ט' שאומר בה נזיר שנצטרע והוחלט כל ימי חלוטו ושבעת ימי ספירו שסופר אחר שיטהר לצרעתו בין תגלחת ראשונה לשניה אין עולין לו מימי נזירותו, אבל ימי הסגר עולין לו, וכן אם זב בשרו בין איש בין אשה כל ימי זיבתן עולין להן אעפ"י שהן טמאין ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא עכ"ל. ועיין ברדב"ז שפירש דמשום הכי ימי ספירו וימי גמרו אין עולין לו משום דבעי תגלחת, אבל זב וזבה והסגר מצורע לא בעי תגלחת ולכן עולין לו עיי"ש ברדב"ז, והוא באמת פירוש לההלכה הסמוכה לה לפניה, דכיון דאינו צריך הזאת שלישי ושביעי שבעה ימי טומאה שלו משונין מז' ימי טומאה דטומאת מת והרי הן כז' ימי טומאה דזב וזבה והסגר מצורע, וע"כ עולין, או יותר נכון דזהו הטעם שאמרה תורה שאינו צריך הזאת שלישי ושביעי דרצונה שיעלו לו, ולאמר דצריך הזאת שלישי ושביעי ושיעלו לו היה שני הפכים בנושא אחד

שוב מצאתי בביאור הגר"א ליו"ד שס"ט שמביא ראיה לדעת הראב"ד דדוקא כלי מתכת, מהא דנזיר נ"ד דפריך הגמרא והני כלים בני הזאה נינהו וכנ"ל. ומעיר שם הרב המגיה ז"ל משם הרמב"ן ז"ל בחדושיו לב"ב כ"א דא"צ הזאה אלא הנוגע או מאהיל במת עצמו שכן משמעות הכתוב, ושכ"כ רבינו הגר"א ז"ל בלקוטיו עיי"ש בהג"ה, וחבל שאין אתי חדושי הרמב"ן לב"ב, אבל צ"ע בזה, דבחגיגה כ"ג ע"ב מפורש דנוגע בכלים שנגעו במת צריך הזאה וכנ"ל, ואפשר דמודה הרמב"ן ז"ל דצריך הזאה מדרבנן, וכמו בשאר אבות הטומאות מן המת שהן מדרבנן, אבל א"כ לא א"ש קושית הגמרא בנזיר והני כלים בני הזאה נינהו, דהא עכ"פ צריך הזאה מדרבנן, וי"ל, ואם נאמר ששיטת הרמב"ם בזה היא כשיטת הרמב"ן יתישב בנקל פסקו הנ"ל בדין כלים בנזיר, כיון דבל עיקר ההזאה באופן זה מדרבנן הם אמרו להזות בכל אדם והם אמרו שלא להזות בנזיר כדי שיעלו לו ימי טומאתו. אבל רחוק לאמר שזוהי שיטתו שהרי הוא מפרש כל הורג נפש וגו' בפ' מטות בנוגע בכלי שנגע במת, והוא כפירוש הספרי, ושם הלא מפורש בתורה הזאת שלישי ושביעי, (עיין פ"ה מהל' טו"מ הלכה ג'). וראיתי לבעל המאור ז"ל לחולין ד' ע"א שכתב בהא דבלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה דהוא ע"כ בטבעת טמאה טומאת מת דאל"כ אינה מטמאה אדם, ואע"ג דקי"ל חרב הרי הוא כחלל אין מגעו טעון הזאה שלישי ושביעי עיי"ש, ועיין בגליון הש"ס להגרעק"א ז"ל בנזיר נ"ד, וצ"ע בדבריו דהא אף אם נאמר דשיטתו כשיטת הרמב"ן הנ"ל, הנה מלבד