אור הישר (בכורות) קלב

אין ראיה מן הכתוב דטמא מת שחל ז' שלו להיות בערב הפסח אין שוחטין עליו אף כשטבל ויש לנו לאמר דבזה גם ר"א סבר כר"ע ושפיר השיב ר"ע, ול"ק לדעת הרמב"ם דהוא פוסק כרבי יצחק, ובזה תתישב לנו קושיא חמורה של רבותינו בעלי התוס' ז"ל בפסחים דף צ"ג ע"א דאמרינן שם ר"ע לטעמיה דסבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכתבו התוס' תימא מנא ליה דהא לעיל אמר דמ"ד דאין שוחטין סבר לה כרבי יצחק וכו' ואילו ר"ע בפרק הישן לית ליה דר' יצחק עיי"ש, אבל לפי הנ"ל י"ל דכיון דלר"ע אין ראיה דטמא מת בשביעי שלו אין שוחטין עליו אף כשטבל, הרי מוכרח מן ההלכה המקובלת מפי הנביאים דאין שוחטין וזורקין על ט"ש דאם שוחטין וזורקין על ט"ש א"כ מה חדשה ההלכה, דבשלמא מא אם אין שוחטין על טמא מת בז' שלו אף לאחר טבילה חדשה ההלכה דבטומאות הללו שוחטין אחר טבילה, אבל כיון דלר"ע דין טמא זה כדין טמא שרץ, אי ס"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ שלא טבל, ה"נ שוחטין וזורקין על טמא מת בז' שלו בכל הטומאות ומה חדוש הוא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן וא"כ יש לר"ע ראיה מפי הקבלה דאין שוחטין וזורקין על ט"ש, והוא דהחדוש שמלמדת לנו ההלכה הוא דבטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין. ואולם בכ"ז מונח ליסוד דטומאות הללו מדאורייתא, דאל"כ יש לנו לפרש ההלכה אף בתוך ז' ובעושה פסח לא העמידו דבריהם ומותר לאכול בלילה ושפיר שוחטין עליו, ויש לי עוד הרהורי דברים בזה, וההכרח לקצר, כי כבר נתפשט הקונטרס במדה יותר גדולה מאשר פללתי. ועיין בזבחים כ"ב בשיטת זקני דרום לענין טמא מת שמשלח פסחו עיי"ש ודו"ק. השמטה, שייך לסימן ט'

(ובדרך אגב מדנתגלגלו הדברים בדין טומאה בצבור לא אמנע מלהעיר קצת במה שראיתי בספר ים התלמוד על בבא קמא במה שהקשה שם בדף ק"י וז"ל אימא לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר, וקשה לי קושיא עצומה שאין עליה תשובה לפי ענ"ד דהכא ע"כ מיירי שאין כאן כהן טהור אפילו במשמר אחר דאי לא הכי טמאין מי מצי עבדי דהא הכא קאי אליבא דרב ששת דס"ל טומאה דחויה היא בצבור ומבואר ברמב"ם ז"ל הלכות ביאת מקדש דלדידן דק"ל טומאה דחויה בצבור אפילו כל המשמר טמאין מחזירין על משמר אחר וא"כ ע"כ הכא מיירי דליכא שום כהן אחר טהור בעולם, וא"כ הקרבן הזה נעשה בטומאה, והא קי"ל קרבן צבור הבא בטומאה אינו נאכל בטומאה וכו', וא"כ קשה היאך אמרינן כאן דעבודתה ועורה לבעלי מומין טהורים הא לא מצי אכלי לבשר דאין נאכל בטומאה וצע"ג ולית נגר ובר נגר דיפרקיניה עכ"ל, ועיין בגמרא ותראה דא"א להעמיד הגמרא בקרבן פסח דנאכל בטומאה עיי"ש. ואם כי היא קושיא חמורה בכ"ז יש לתרצה, דהא כתב הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש הלכה י"ד היתה כל המשמרה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת אם היו רוב הכהנים הנכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה עיי"ש, וא"כ שפיר משכחת שנאכל כגון שהיו רוב הכהנים שבירושלים טמאים ומקצתם טהורים, דלא מהדרינן אטהורים, וא"כ הטמאים ראויים להקריב, ועשה כהן טמא שליח לאחד מהטהורים שאינו מאותו משמר, דהא נותנה לכל כהן שירצה, והקריב הטהור, וא"כ הבשר טהור ונאכל לבע"מ טהורים שבאותו משמר, ואמנם בתירוץ זה יש לפקפק וסמכתי על המעיין, ועוד י"ל עפ"י דברי התוספות ז"ל בפסחים דף ע"ט בד"ה או שהיו הכהנים טמאים יעשו בטומאה, שכתבו אעפ"י שיכולין להזהר שלא יגעו בבשר, כיון דאישתרי טומאת אימורין אישתרי גם טומאת בשר עיי"ש, וא"כ הרי אפשר שיזהרו שלא ליגע בבשר, ואיירי באופן זה שנזהרו הכהנים שלא לטמא הבשר, ושפיר נאכל ואשמעינן רב ששת דנאכל לבע"מ טהורים שבאותו משמר, ואפשר דרב ששת סבר דלכתחלה צריך להזהר עד כמה שאפשר שלא ליגע בבשר כדי שיהיה נאכל כשיש ראויים לאכלו כהנים טהורים בע"מ, אלא בפסח שאני דהם מרובים, וגם מקצת הטמאים מהקהל נכנסים ויגעו בבשר.) יב

ובמה שהזכרנו לעיל בדין שאין הנזיר מגלח על נגיעת כלים שנגעו במת, ראיתי שיש להתבונן הרבה בדברי הרמב"ם בענין זה, דהנה מצינו לו הלכה מפליאה בפ"ז דנזירות הלכה ח', נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי, ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר, אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהל' טומאת מת. וכן יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים כדי שיעלו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו עכ"ל. ועיין בכ"מ שיצא לו דין זה מנזיר נ"ה דאמרינן שם ה"ג מסתברא דקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו, והקשו שם בתוס' דלישנייב

ובמה שהזכרנו לעיל בדין שאין הנזיר מגלח על נגיעת כלים שנגעו במת, ראיתי שיש להתבונן הרבה בדברי הרמב"ם בענין זה, דהנה מצינו לו הלכה מפליאה בפ"ז דנזירות הלכה ח', נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי, ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר, אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהל' טומאת מת. וכן יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים כדי שיעלו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו עכ"ל. ועיין בכ"מ שיצא לו דין זה מנזיר נ"ה דאמרינן שם ה"ג מסתברא דקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו, והקשו שם בתוס' דלישנייב

ובמה שהזכרנו לעיל בדין שאין הנזיר מגלח על נגיעת כלים שנגעו במת, ראיתי שיש להתבונן הרבה בדברי הרמב"ם בענין זה, דהנה מצינו לו הלכה מפליאה בפ"ז דנזירות הלכה ח', נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי, ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר, אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת שבעה יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהל' טומאת מת. וכן יראה לי שזה אינו מזה בשלישי ובשביעי אם נגע בכלים כדי שיעלו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו עכ"ל. ועיין בכ"מ שיצא לו דין זה מנזיר נ"ה דאמרינן שם ה"ג מסתברא דקתני וכלים הנוגעים במת הני כלים בני הזאה נינהו, והקשו שם בתוס' דלישניה דכלים דהכא הם כלי מתכת דחרב הרי הוא כחלל, ואדם הנוגע בהם טמא טומאת שבעה, ותירצו דע"כ לא מיתוקמא בכלי מתכת דא"כ הנזיר מגלח דחרב הרי הוא כחלל, אלא ודאי בשאר כלים איירי, אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דכל הכלים דינם ככלי מתכת לענין זה, ולכך הוקשה לו מאי קמתמה הגמרא הא שפיר בני הזאה נינהו דהנוגע בהם טמא טומאת ז' וצריך הזאה שלישי ושביעי, והוכרח לאמר שיש חלוק בין נזיר לשאר בני אדם, ומזה יצאה לו הלכה זו, עיי"ש בלח"מ ובכ"מ, ואמנם כמה מן הדוחק יש בכ"ז דהרי לא מצינו חלוק זה להדיא בשום משנה, ואם זוהי כונת הגמרא, איך קמתמה כל כך בפשיטות, היה לסתמא דגמרא להביא חלוק זה ולאמר