אור הישר (בכורות) קלא

עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע קב עצמות ורביעית דם לא לכל וכו' ב"ד של אחריהם אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל, רובע קב עצמות ורביעית דם לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח וכו' מפי שמועה אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי ע"כ, עיי"ש, ונחלקו רש"י ותוס' בפירוש שמועה זו דרש"י מפרש שטומאת רביעית דם וטומאת רובע קב עצמות (באהל) מדבריהם, ולא העמידו דבריהם במקום כרת (כמובן לענין פסח, ולענין נזיר לא עקרו בקום ועשה שיגלח עליהן), אבל התוס' מפרשים דהכי גמירא להו, כלומר דהוא הלכה. עיי"ש, והנה אף אם נעלים עין מכל מה שהבאנו לעיל בנוגע לדעת הרמב"ם, הרי אם היתה דעתו כפירוש רש"י הלא היה לו לפסוק בחבורו הגדול דהטמא בטומאות הללו עושה פסחו, דלא העמידו דבריהם, ולא מצינו בשום מקום שפוסק כך, ונראין הדברים שהוא ז"ל פירש כהתוס' ז"ל דחדוש הוא בנזיר דאינו סותר, וכן בעושה פסח, דעד השתא עמד בשיטה דאלו הטומאות הן דין תורה, ומכיון שהן דין תורה היה קשה לו לרבינו הכא במאי עסקינן בדין עושה פסח, אם כשהוא בתוך שבעה, איך שוחטין עליו, הרי אינו ראוי לאכול לערב, והיה רחוק בדעתו להפליג כ"כ ולאמר דבאה הקבלה לחדש דעושה פסח אף בתוך ז' מטומאות הללו מותר לאכול בפסח, אף דאסור בקדשים מה"ת, וע"כ הכריע דאיירינן הכא לענין פסח בטמא בשביעי שלו, דלפי הסברא הרי היה ראוי לשחוט עליו אחר שנטהר, דהא חזי לאורתא, ורק חדוש הוא שהחמירה תורה בפסח שאין שוחטין על טמא מת אף בשביעי שלו, ואף לאחר טהרתו, ובאה השמועה לפרש דחומרא זו אינה נוהגת אלא בטמאים שנטמאו בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, וכעין שנטמאו אותם הטמאים ששאלו למשה רבינו ונדחו, אבל לא בטמאים בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, **(אמנם לפי"ז יש לדקדק בנזיר מ"ב בהא דפריך הגמרא וטומאה בחבורין דאורייתא הא אמר רב יצחק בר יוסף א"ר ינאי לא אמרו טומאה בחבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח, ואי אמרת דאורייתא מאי שנא עיי"ש, הא י"ל דשפיר הוה דאורייתא אלא דבנזיר אינו מגלח דהא רביעית דם נ"כ דאורייתא ואינו מגלח כפי שנתבאר לעיל, ואף זה כך, דבנזיר נאמר וכי ימות מת עליו וכמו שפירש הרמב"ם בריש פ"ז מנזירות וכנ"ל, ובפסח איירי ר' ינאי בשחל ז' שלו בערב הפסח, ויש לישב וק"ל.)** ולענין נזיר באה השמועה לפרש דמה שדקדקה תורה ולא כתבה בנזיר וכי יטמא לנפש, אלא וכי ימות מת עליו, הוא למעט טומאות הללו, שאין שעורן חשוב כ"כ שיגלח הנזיר עליהן, אף שהוא טמא טומאת שבעה, וכ"ז אינו באמת בגדר הלכה למשה מסיני, אלא הוא בגדר קבלה, כלומר הפירוש המקובל של התורה הכתובה, ואם צדקנו בהשערה זו, הרי נתגלה לנו מקורו של הרמב"ם בההלכה העמומה הלזו בפ"ו מק"פ

אכן בכ"ז אין להפריז על המדה ולאמר דמכאן הוא גם מקורו של הרמב"ם במה שפסק דאין שוחטין על ט"מ בשביעי שלו, מדאין להעמיד השמועה הנ"ל אלא בטמא בשביעי שלו, ומוכח דדוקא על הטמאים בטומאות הללו שוחטין אבל לא על הטמאים בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, דאין זה הכרח, די"ל דאין ה"נ דשוחטין על טמא מת בשביעי שלו אף כשנטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, ואי דא"כ מה חדשה לנו שמועה זו מפי חגי זכריה ומלאכי, י"ל דחדשה לנו הרבה, דעל שאר הטמאים אין שוחטין אלא לאחר הזאה וטבילה, ועל אלו שוחטין בז' שלהן אף קודם טבילה. ויש להשיב ע"ז דאם זהו מה שחדשה ההלכה הרי יהיה מוכח דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, דאל"כ הלא אף על טמא מת בשביעי שלו אף בטומאות שהנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו, וא"כ איך היתה מחלוקת בין התנאים ובפרט בין האמוראים אי שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ואת"ל דנחלקו בפירוש השמועה עצמה אם חדושה הוא דעל הטמאים באלו הטומאות שוחטין לאחר הזאה טבילה, משא"כ בטמאים בטומאות שהנזיר מגלח עליהן דאין שוחטין אף לאחר טבילה, וא"כ אין הכרח דאין שוחטין וזורקין על ט"ש, דגזיה"כ היא בטמא מת אף בטבול יום דידיה, או דחדוש השמועה הוא דשוחטין על אלו אף קודם טבילה, וא"כ מוכח דאין שוחטין וזורקין על ט"ש וכנ"ל, הרי א"כ עכ"פ מ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ סבר בטמא מת בשביעי שלו כשיטת הרמב"ם דאין שוחטין עליו אף לאחר טבילה דגזיה"כ היא, ונמצא מקור לשיטתו בזה, ואפשר להאריך ולפלפל עוד, וכן יש לאמר דאף מ"ד דשוחטין וזורקין על ט"ש אינו מוכרח לסבור שיטה זו, אלא דסבר דטמא מת חמור דעכ"פ קודם שטבל אין שוחטין עליו, אבל לאחר שטבל שוחטין, וחדשה ההלכה דבאלו הטומאות שוחטין עליהם אף קודם שטבלו, אכן זה רחוק מהסברא וד"ל

וראיתי למפרשי הרמב"ם והצל"ח ז"ל שהקשו על רבינו בשיטה זו מהא דתניא בפסחים דף פ"ט ע"א השיב ר' עקיבא ואמר הזאת טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח תוכיח שהיא מצוה והוא משום שבות ואינה דוחה את השבת עיי"ש, ואם כשיטת הרמב"ם מה תשובה היא זו הא שפיר לא דחיא, דאף אם יזו עליו ויטבול לא יהיה ראוי לעשות פסחו, **(ומובן דדוחק גדול הוא להעמיד כל השקלא וטריא שם בטמא בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן.)** ואם כי היא קושיא חמורה בהשקפה ראשונה, כד מעיינת בה פורתא ל"ק כ"כ דהא עיקר יסודו של הרמב"ם הוא משום דסבר כר' יצחק דאמר דאותן אנשים היו טמאי מת מצוה שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח מדכתיב ביום ההוא ביום ההוא הוא דאין יכולין לעשות אבל למחר יכולין לעשות (עיין סוכה כ"ה), והרי ד' עקיבא הוא בר פלוגתא דר' יצחק בזה והוא סבר דמישאל ואלצפן היו, ומדאמרינן בפסחים דף צ' דרב סבר לה כר' יצחק דהיו טמאי מת בז' שלהם, הרי מוכח דלר"ע אין הכרח דמיירי בטמאים שחל ז' שלהם להיות בערב הפסח, וא"כ לר"ע