אור הישר (בכורות) קל

שאינו מגלח עליהן הרי זה לוקה עכ"ל, וכמובן לא יתכן להעמיד דבריו שם בנזיר שנגע בכלים שנגעו במת, וכבר עמד שם המל"מ ז"ל בסתירת פסקי הרמב"ם בזה והניח בצ"ע, ואין לתרץ דבאמת אינן מן התורה והא דלוקה עליהן הוא משום בל תאחר, דעכ"פ הרי הוא נזירות דטהרה, כדאיתא בנדרים דף ז' בנזיר שטימא א"ע במזיד עובר משום בל יחל ובל תאחר, (ובל יחל לא שייך כאן, כיון דאינו מוזהר על טומאה זו אין כאן בל יחל), דז"א דכל המעיין בצדק ישפוט שאין זו כונת רבינו, דאינו מדבר כאן אלא בלאו דטומאה בלבד, ורק להלן בהלכה כ"א הוא מביא הא דבל יחל ובל תאחר, וגם מטעמים אחדים אין בזה ממש, (ועיין בתוס' שבת דף ד' ע"א ד"ה קודם והבן)

והנה נזדמן לידי ספר משיב נפש על הלממ"ס לאחד מחכמי דורנו ז"ל וראיתי בו בדף כ"ז שעמד בקושית המל"מ הנ"ל, וכתב לתרץ בפשיטות עפ"י היסוד שהניח דנפל ספק בקבלת חז"ל בענין ההלכה דרביעית דם ורובע קב עצמות, אם דינם כחצי לוג דם וחצי קב עצמות לכל דבר, ומפני הספק לא העמידו דבריהם, כלומר לא אמרו שהנזיר מגלח עליהן, כיון שהוא ספק ובספיקא דאורייתא אזלינן לחומרא, ואם יאמרו דהנזיר מגלח עליהן, א"כ יסתור ימי נזיר ויהא חייב כרת, אם באמת הדין דעל רביעית דם אינו מגלח, ולזה הניחוהו בטומאתו מטעם הספק, ואז לא יבוא לידי איסור כרת, ועפי"ז הוא מפרש דברי הרמב"ם, ואומר שלדעתו הפירוש הוא לאמתה של תורה, דשיעור דברי רבינו הם: לפיכך אני אומר שכל טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אינן דין תורה, פירוש דמה שהנזיר אינו מגלח עליהן זה עצמו אינו דין תורה אלא מדרבנן משום הספק, אבל טומאת רביעית דם גופה הוא מדאורייתא עיי"ש בדבריו, והנה מה מאושר הייתי אם הייתי יכול להסכים לתירוצו, דחייבין אנן למשכוני נפשן אדרבינו הגדול, אבל לא אוכל בשום ענין להסכים לו, ואמנם עצם יסודו אינו מובן לי דמלבד מה שיש לפקפק בהנחתו דנפל ספק בהלממ"ס, איני יודע מה כונתו שיש כאן חשש כרת, ואיזה איסור כרת שייך כאן כשהנזיר מגלח במקום שיש ספק אם הוא צריך לגלח, הלא האיסור דגלוח אינו איסור כרת, ואי משום הקרבנות דטומאה, הלא אין כאן אלא ספק חולין בעזרה ואין זה ספק איסור כרת כלל, ואף לא ספק איסור לאו, אלא ספק איסור עשה, ונשגבה ממני כונתו ז"ל, ובעיקר פירושו בדברי הרמב"ם, כבודו של המחבר ז"ל במקומו מונח, ואין נושאין פנים בתורה, ואני אומר שכתב באותה שעה בלי עיון בפנים הרמב"ם שאם היו לפניו סוף דבריו לא היה מפרש כך בשום אופן בעולם, כמו שהמעיין יראה לעצמו כשיסתכל בגוף דברי רבינו הגדול ז"ל

ולקוצר דעתי ההכרח לאמר דבהלכות נזירות וכן בהלכות ק"פ היתה דעת רבינו דיש מן הטומאות הללו שהן דין תורה, אבל כשהגיע להלכות טומאת מת חזר מדעתו אך לא בהחלט גמור דהא הוא נזהר בלשונו וכותב "יראה לי", ואולם משנה לא זזה ממקומה

ושפיר י"ל דחלוק זה שמחדש בהלכות ק"פ פ"ו סוף הלכה ב' אינו שייך כלל להא דלא העמידו דבריהם במקום כרת, דאינו מדבריהם כלל

, וראוי לדקדק בדבריו ז"ל בריש פ"ז מנזירות במה שכתב דטעם הדבר שאין הנזיר מגלח על טומאות הללו הוא משום דלא נאמר בנזיר וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו וכנ"ל, דאם כן גבי פסח דכתיב טמא לנפש הרי גם הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, בכלל, ואמאי כתב הרמב"ם בהל' ק"פ דטמא מת מחמת אלו הטומאות שחל ז' שלו בעה"פ אינו בכלל החומרא שהטילה תורה על הטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, ואולם בפשיטות י"ל בהסבר פסק הרמב"ם שם דהא אותן אנשים לפי הקבלה היו טמאים שנתעסקו במת מצוה, וא"כ הרי נטמאו בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, ועל אותם האנשים באה התשובה שאעפ"י שחל ז' שלהם בערב הפסח מכ"מ ידחו, ומאחר דדבר זה הוא חדוש, אין לך בו אלא חדושו וכמעשה שהיה, כלומר בטמאים בטומאות שהנזיר מגלח עליהן, אבל בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, דקילי טפי לא נאמר חדוש זה, ואכן לפי שעוררנו לעיל דאפשר דלדעת הרמב"ם לאו דוקא בפסח, אלא בכל הקרבנות הדין כך דאין מקריבין על טמא מת אף בשביעי שלו, הרי זה כבר ענין כללי, ולא שייך לדון בו כ"כ דין חדוש, אבל כבר העירונו שהדבר מוטל בספק, דאפשר שמה שאמר הרמב"ם שאין מקריבין עליו עד שיטהר כונתו עד שיעשה המעשים שפועלים הטהרה והן הזאה וטבילה, ואמנם לר"ש דדריש כל זמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה, מסתבר דאין מקריבין עליו אף לאחר הזאה וטבילה, דאינו ראוי לביאה, וטמא שרץ שאני דגמירא לן ששוחטין וזורקין עליו עכ"פ בשאר קרבנות, ואין לכפול הדברים. (וכעת עולה ברעיוני ספק שמא לר' שמעון ליתא להאי דינא כלל, אלא דכל הקרבנות חוץ מפסח מקריבין על כל הטמאים, והא דתניא בעלמא הערל והטמא משלחין קרבנותיהם כשיטת ר' שמעון היא, והכא ר"ש מלתא אחריתא קאמר והוא להוציא מדעת זקני דרום דסברי בזבחים דף כ"ב דטמא מת שהקריב קרבן יחיד הורצה מתוך שמרצה בציבור, וע"ז אמר ר"ש דלא הורצה דכל שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקריב, ולפי"ז יהיה מקום להסתפק כשקרבן צבור בא בטומאה מפני טומאת הקהל או הכהנים, מה יהיה לר"ש דין קרבן יחיד שהקריבו כהן טמא, דהא באותו זמן הוא ראוי לביאה לבוא בעזרה להקריב קרבן הצבור)

ומכיון שבאנו למדה זו בהבנת דברי רבינו במה שחלק בדין טמא מת בשביעי שלו לענין פסח, יש לנו לתור למצוא מקורו בתלמוד, והנה גרסינן בנזיר דף נ"ג ע"א זקנים הראשונים מקצתן אומרים חצי קב