אור הישר (בכורות) קכט

ז' שלהם בערב הפסח לא היו יכולים לעשות בטומאה ולא היו יכולים לכנוס בעזרה ולהתעסק בפסח ורק הטהורים היו יכולים להקריבו בשבילם, ואם היו הכהנים טמאי מת בז' שלהם אף שהיו הקהל טהורים לא היו יכולים לעשות פסח כלל לא בראשון ולא בשני, בראשון לא היו עושים דמכפרין כמתכפרין, וכיון דלמתכפרים לא שייך דיחוי דהא אם הם טמאים באופן זה הרי הם כטמאי שרץ ואין עושין בטומאה, המכפרים אינם יכולים לעשות בשבילם בטומאה, ובשני לא עבדי דאין צבור עושים את השני, אבל לפי דין התורה כדעת הרמב"ם באופן זה עושים את הראשון ונדחית הטומאה, משא"כ בזבים כה"ג דאין עושים כלל, ונמצא דיש גם קולא בטמא מת (לנגד זבין וגם לנגד טמאי שרץ), ומתקיים במלואו דין התורה דטומאת מת נדחית בצבור, אבל אם לא היה כך הרי היה אופן שבו לא היתה טומאת מת נדחית בצבור, ולא עוד אלא דלכאורה יש לדקדק דאף בלא ההנחה דאותם האנשים היו טמאי מת שחל שביעי שלהם להיות בערב הפסח ג"כ היה אפשר להסתפק שמא הדין כך, מדהניחה התורה כלל דלצבור נדחית טומאת מת (מדכתיב טמא לנפש), ויש מקום לאמר דהוא כלל בלי יוצא ונדחית אף כשהצבור ט"מ שחל שביעי שלהם להיות בעה"פ, או כשהכהנים הם במצב זה, וממילא כל שבצבור נדחית הטומאה ביחיד נדחה הקרבן (אף דאין הכלל אמת בהיפוכו, דהא בזב וכדומה אין הטומאה נדחית בצבור כמו שאינה נדחית ביחיד, ובטמא שרץ אין הטומאה נדחית בצבור, וכן אין היחיד נדחה לגמרי דלכו"ע כשטבל שוחטין עליו)

ויש לנו להתבונן עוד במה שחלק הרמב"ם בדין זה וכתב בד"א בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן, אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו עכ"ל, ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל שכתב שלא מצא לזה שרש עיי"ש, ולכאורה טעמו פשוט דאזיל לשיטתיה בפ"ג מהלכות טומאת מת הלכה ג' שכתב שם וז"ל טומאת רובע עצמות באהל וטומאת רביעית דם וטומאת אבר וכו' יראה לי שכולן טומאתן אינן דין תורה שהרי אין הנזיר מגלח עליהן כמו שביארנו בנזירות, ואין חייבין עליהן על ביאת המקדש, ועל טמא בטומאה של תורה חייב על ביאת המקדש, לפיכך אני אומר שכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אינה דין תורה עכ"ל. ומשמע מכאן דכל טומאות הללו מדרבנן, וכן הבין הראב"ד ז"ל בהשגה עיי"ש, וא"כ מבואר במה חלוקין הטומאות הללו, דהא הן מדרבנן, אלא דאם זהו טעמו למה פסק דשוחטין על הטמא בטומאות הללו דוקא בשביעי שלו, ישחטו עליהם גם בתוך ז', דלא העמידו דבריהם במקום כרת, וכמו דאמרינן לענין טומאת בית הפרס, ונצטרך לאמר דהני חמורין מטומאת בה"פ והעמידו דבריהם, אלא דבז' שלו דחזי למיכל לאורתא, ורק חדוש הוא שחדשה תורה דאין שוחטין עליו, אף לאחר הזאה וטבילה לא החמירו חכמים לאסור לשחוט עליו, דבכלל הטומאה שהטילו על הנוגע באלו הוא רק דאסור בקדשים ובמקדש, אבל לא שיהיה אסור לשחוט עליו, דאין זה סותר את עצם הטומאה, ורק בתוך ז' העמידו דבריהם, דאל"כ היה ההכרח להתיר לאכול בפסח לערב וזה סותר את עצם איסור הטומאה, והעמידו דבריהם דאסור לאכול, וממילא אין שוחטין עליו, ואולם כ"ז רחוק ודחוק ואינו במשמעות לשון הרמב"ם כלל, וכן מהשגת הראב"ד משמע שהבין דלדעת הרמב"ם חלוק זה מה"ת, ועוד דהא כללא כייל לן הרמב"ם על הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן ששוחטין וזורקין עליו בשביעי שלו, והלא עכ"פ יש טומאה שאין הנזיר מגלח עליה ואעפי"כ היא מדאורייתא בלי ספק והיא טומאת הנוגע בכלים שנגעו במת דטמא שבעה מן התורה (עיין פרק ה' מטומאת מת הלכה ג'). ומלבד כל זאת הרי בטומאה בחבורין פוסק רבינו דלנזיר ועושה פסח אינו טמא אלא טומאת ערב (שם הלכה ב'), והיינו דשוחטין וזורקין עליו אחר שיטבול, משום דהא דטמא ז' בטומאה בחבורין אינו אלא מדברי סופרים, וא"כ אמאי לא יהיה הדין כך בטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן אם הן מדברי סופרים, ואמאי דקדק הרמב"ם לכתוב דשוחטין עליהם דוקא בשביעי שלהם, דמשמע מכאן דבתוך שבעה אין שוחטין עליהם. **(וידעתי שיש לחלק דברביעית דם הרי נוגע בדבר הפורש מן המת עצמו, וכן ברובע קב עצמות באהל הרי האהילה עליו טומאה הפורשת מן המת עצמו וחמיר טפי מטומאה בחבורין שאינו אלא נוגע באדם שנוגע במת, אבל זה דחוק מאד. וצריך להוסיף בענין זה דאף דלדעת הרמב"ם חדשה תורה בטמא מת דאף בשביעי שלו שאינו אלא טמא טומאת ערב אין שוחטין עליו, זהו דוקא כשהיה טמא שבעה מן התורה, אבל כשנטמא במת באופן שאינו טמא אלא טומאת ערב מה"ת, וכגון כשנטמא באדם הנוגע במת, שוחטין עליו לאחר שיטבול כדין כל טמא טומאת ערב

)** ובעיקר הדבר הרי יש מבוכה עצומה בשיטת רבינו באותן הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהן, דהרי משמע מדבריו בריש פרק ז' דנזירות שיש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן, ואעפי"כ הן מדין תורה, שהרי כתב שם וז"ל יש טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ואע"פ שנטמא בהן טומאת שבעה, לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת וכו' עיי"ש. ומשמע דיש מהן שהן מן התורה (ומובן שאין בכלל זה אלו שמפורש בהן שהן מדבריהם וכגון סככות ופרעות וכדומה), ואם כי אין הדבר מובן לי, וכי רביעית דם במגע ובאהל ורובע קב עצמות באהל אינם מעצמו של מת, אבל עכ"פ נראה מלשונו שהן בכל אופן מדאורייתא, ולא עוד אלא שמצינו מקום מפורש יותר, והוא בפ"ג מנזירות הלכה ט"ז שכתב שם וז"ל נזיר שנטמא למת טומאת שבעה בין בטומאות שהוא מגלח עליהן, בין בטומאות