אור הישר (בכורות) יב

לו, אם השומע ישמע בנחת ויקבל דבריו אשר יאמר כי הוא זה, אכן אם השומע לא יקבל דבריו כאשר אמר, רק יאבה להתחקות על שורש אמתת הדבר, ויפתח לו בשאלות וקושיות, אז בהכרח תאבד ממנו דרך השקר אשר בדה מלבו, לא כן שקרן מתולדה בנקל תעלה לו לבדות שקרים מכל המינים כרגע, בכל עת ובכל שעה שירצה, ולא יפחד ג"כ מכל קושיא בעולם, כי בטרם תעלה על דעת השומע איזו קושיא, כמה וכמה שקרים יבראון אצלו, למען יעמוד על שקרו אשר בדה בראשונה באין מפריע

וזהו מה שאחז"ל במכות דכ"ד ע"א, לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו, דכתיב אולי ימושני אבי והייתי בעיניו כמתעתע ע"ש, ועפמש"כ זהו המובן בכוונת אבינו יעקב איש תם, בדברו לרבקה אמו, הן אסדר א"ע מתחלה לאמר, אנכי, ואחרי הפסקה מעטה הבלתי ניכרת, אסיים, עשו בכורך, אמנם תהיה תפארתי על הדרך הזה, רק אם בניחותא יקבל דברי, אכן, אולי ימושני אבי בקושיות ושאלות והייתי בעיניו כמתעתע, כי אינני שקרן מתולדתי, ורעיון זה מורגש בדברי חז"ל באמרם, לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו שאיננו רגיל לדבר שקר, ולכן מגור תביאמו, אולי ימושני אבי וגו'

וע"פ דרך זה התחכמו סבי דבי אתונא, הלום אחרי אשר ראו כי חכם גדול אמתי הוא, ולא יוכלו לו בחקירות והגיונות אשר נוכח האמת דרכם, לכן בקשו ממנו שיאמר דבר שקר, וכאשר הודיעם מתחלה דחכימא דיהודאי הוא, הרי אצלו הוא נגד דין התורה והטבע גם יחד, ונוסף לזה בידעם מראש כי שקר הוא, הרי יקיפוהו בחבילות שאלות וקושיות על שקרו אשר בדה הוא, ועכ"פ זו היא הקושיא הראשונה והאחרונה, אם פקודתם שמרה רוחו לדבר שקר, הלא מקרא כתוב מדבר שקר תרחק, ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, זאת היתה מזימתם עם לבבם

אמנם ריב"ח היה שבע רצון למאד מדרישה כזאת, דבזה נתנו לו שעת הכושר, להוכיחם על שקרם אשר הם בדאו ובראו וממילא אצלו לאמת יחשב שהוא רק כחוזר על דברי פלסתר וכזב גמור שהמציאו מסילות להאמין בלב ההמון הפרוע והציע לפניהם מעשה הידועה דהוה ההוא כודניתא דילידא והזכירם בזה ענין תולדה הרחוקה מן הטבע במציאות ובע"כ שקר גמור הוא והיה בכזיב בלדתה אותו וסיים נמי, והוה תלי ליה פיתקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי ר"ל, ויחד עם השקר של הנולד, נברא ג"כ שטר חוב גדול על אבינו שבשמים אשר אנחנו בני אל חי, לא נוכל לעולם לפרוע והם לא הבינו תיכף כוונתו, וחשבו כי הוא בדה וברא שקר כזה, ולכן השיבו וכודניתא מי ילדה, איך הותר לך בתור יהודי לדבר שקר כזה הנראה בעליל, וע"ז שפיר השיבם, הי ניהו מילי דכדיבי, אנא אמינא נמי ששקר גמור הוא ולא מדילי הוא, אנכי לא בראתיו, רק שמועה בדויה כזאת עשתה לה כנפים בקרב המון העם מפי מדיחיהם, אבל לעם הישראלי בודאי דאסור לדבר, ומכש"כ להאמין שקר כזה

, דף ט' ע"א שאני התם דכתיב הזכרים לה', עמש"כ בחידושי לקמן די"ז ע"ב

, רש"י ד"ה מפריש כו' ומפקיע עליו קדושת פט"ח ע"כ, ע"ל ע"ב תוד"ה לאפקועי, ובמש"כ בחידושי שם

, ע"ב אמר רב [אשי גרסת השטמ"ק] מין במינו אינו חוצץ, ויל"ד לרבה דס"ל בסוכה דל"ז ע"ב דמין במינו חוצץ, ואפשר דשמואל ור' יוחנן בזבחים דק"י ע"א ס"ל נמי כוותיה, איך יפרנסו למשנתינו דבע"כ ס"ל דמין במינו אינו חוצץ, דאל"ה הרי ליכא רק מקצת רחם, וקרא כתיב פטר כל רחם כדמקשה בש"ס, [ועפירש"י ובמש"כ עלה בחידושי בסמוך] אולם לר' יוחנן דאוקים למתניתין דזבחים כר"ש, ומשנתינו דהכא אוקמינן לקמן בסמוך כר' יהודא, ור"ש פליג עלה, לפ"ז ניחא קצת, ועדיין צ"ע מאי האי דקמבע"ל לרמב"ח ביומא דנ"ח ע"א אי מין במינו חוצץ ולא פשוט ליה ממתניתין דהכא כנ"ל

שם בפט"ח נמי מיקדשא כו', עמש"כ בחידושי לקמן ד"י ע"ב

שם דא"ר אלעזר אשה יודעת שאין מע"ש מתחלל על ידה כו', ע' קידושין דנ"ו ע"א

שם דתניא לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים כו' דר"י, רש"א לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם כו', הנה בזה ל"פ חד אדחבריה כדפליגי בעלמא, רק כל אחד הוציא דין לעצמו מהאי קרא, ר"י מרבה הנאת שותפות עכו"ם בשור מדכתיב שורך, ולא כתיב לא תעבוד בבכור שור, ור"ש היה מרבה הנאת בכור אדם אפילו אי הוה כתיב בכור שור, וכדפריך הש"ס בתר הכי, לר"ש שורך וצאנך ל"ל, ר"ל לכתוב שור וצאן, וכן מקשה אליבא דר"י, בכור אדם נמי נימא דאסור, משמע דס"ל כר"ש דבכור אדם מותר, ולפ"ז אינה בגדר מחלוקת הנובע מעצם הכתוב כמו בעלמא, רק שניהם הוציאו מהאי קרא שני דינים מחולקים, דבדידהו פליגי קודם דמסיק הש"ס דאזדו לטעמייהו, ועמש"כ בחידושי לכריתות דכ"ב

והנה לר"י גופיה אשכחן כה"ג בפסחים דכ"ט בלאו דלא יראה לך, דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, ואפ"ה איצטריך שם דכ"ג ע"א תרי קראי, חד בנכרי שכיבשתו וחד בנכרי שלא כיבשתו ע"ש, ועפ"ז יש מקום לכאורה לדקדק אליבא דר"י דמרבה כאן משורך, הנאת בכור שור דאחרים, אי קאי אנכרי שכיבשתו או שלא כיבשתו כדהתם, [לפ"מ דס"ל לר"י שותפות עכו"ם חייבת בבכורה] אולם לפמש"כ התוס' בשם הרשב"א בפסחים ד"ה ע"ב דכיון דגלי לן התם קרא דחד דינא לכיבשתו ושלא כיבשתו, תו לא צריך תרי קראי בשום דוכתא ע"ש, לפ"ז ה"נ שניהם במשמע.