אור הישר (בכורות) קכח

הפסח ואמר רחמנא ידחו עיי"ש, וההכרח להעמיד שם כמו שפירשו התוס' דלא היה פנאי עוד לטבול, או דאמר להם שאם לא יטבלו ידחו עיי"ש, ונמצא דלרב אין שוחטין וזורקין על ט"ש, וא"כ הרמב"ם דלא כמאן, אלא די"ל דהסברא דדלמא פשע לא נדחתה, אלא דשיטת רב אינה מתפרשת על ידה, אבל עולא יכול לסבור כך והא דאמר שוחטין וזורקין הוא רק מדאורייתא, אבל מדרבנן מודה דאסור דלמא פשע, ואמנם כן העלה הצל"ח, אבל הוא מודה שקשה לחדש כן לעולא מאחר שסתם דבריו, ואולם הרמב"ם אפשר שיסבור כך דשוחטין וזורקין ומדרבנן גזרינן דלמא פשע. ואיכא למידק קצת דמה כל החשש דלמא פשע הא אכילה לא מעכבת, ואי דחיישינן שהפסח ישאר נותר שלא יוכל לאכלו, ימנו אחרים טהורים עמו, ודוחק לאמר דהחשש הוא שלא יקיים מצות האכילה, וגם דוחק לאמר דהגזירה היא דוקא בשנמנה עליו הוא עצמו ואינו יכול למצוא אחרים שכולם כבר נמנו על פסחים אחרים, דלמ"ד אין שוחטין את הפסח על היחיד הרי בלא"ה אין שוחטין עליו, אם לא לרבי יוסי דסבר דשוחטין את הפסח על היחיד, והרמב"ם ז"ל פוסק שמשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד שנאמר יעשו אותו, וגם לדידיה יתכן חשש זה דהא היכא שאינו מוצא אחרים שימנו עמו שוחטין עליו, ולפיכך יש לגזור דלמא פשע ולא פלוג רבנן וגזרינן בכל אופן, והנה להנך מ"ד שוחטין וזורקין על ט"ש אין שום הכרח שמתירין אף לכתחלה (דוק ותשכח כן בכל מקום), חוץ מלעולא שהדברים מטין שדעתו דאף לכתחלה מותר לשחוט, דהא כאן אין המחלוקת לענין נ"מ שיוצאת מדין זה אי שוחטין או אין שוחטין, אלא בדין עצמו נחלקו, ועולא פסק בסתם דשוחטין, ועוד דמלשונו מוכרה קצת דשוחטין אף לכתחלה, דהא כלפי שאמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ואין שוחטין וזורקין על ט"ש אמר הוא אף שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ומלת אף כפי שמורגש בלשון מוסבה על שוחטין וזורקין על טבול יום, ומשמע דדינו כטבול יום, וכמו דעל טבול יום שוחטין לכתחלה, גם על ט"ש שוחטין כך, וי"ל לפי דרכנו דעולא סבר אין שוחטין את הפסח על היחיד אף כשיכול לאכלו והוא כשיטת ר' יהודה, וגם הזבח פסול כשנשחט על היחיד, וא"כ אין כאן חשש דדלמא פשע דהא ע"כ מנויין אחרים עמו, ואולם בחבורה שכולה טמאי שרץ יודה עולא, ואפשר דגם בזה לא יגזור דהוא מלתא דלא שכיחא, ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו. וקצת יש לדמות חששא זו להא דאין מביאין תודה בערב הפסח (פסחים י"ג) מחשש חמץ שבה דאין מביאין קדשים לבית הפסול, אף דגם שם אינו אלא חששה שמא ישאר נותר דהא אפשר לאכול הלחם קודם שש, ואמנם יש לפקפק בכ"ז (וקצרתי), וסוף סוף נוכרח לאמר דהחשש היא שלא יקיים מצות האכילה, דהא לא ניתן להאמר כלל דאם לא טבל ואינו בר אכילה בלילה הפסח נפסל למפרע אם נשחט על עצמו, ואם נמנו אחרים דעכ"פ מינויו נפסל למפרע דאיגלאי מלתא למפרע שלא היה ראוי לאכילה, דמה בכך הא עכ"פ בשעת שחיטה היה ראוי לאורתא, ואין זו סברא בשום פנים, (ועיין פסחים פ"ב ע"א בדין זב בעל שתי ראיות ואח"כ ראה דאי מכאן ולהבא הוא טמא פטור מפסח שני אם שחטו וזרקו עליו, ועיין זבחים דף כ"ט ע"א בוכוחם של ר' אליעזר ור' עקיבא אם אפשר שמאחר שהוא כשר יחזור ויפסל). יא

ובדרך זו שחדש הצל"ח ז"ל בדעת הרמב"ם יש לדון עוד, דיש לה יסוד מצד אחר ג"כ, והוא מפסק הרמב"ם בפ"ו מה' ק"פ דטמא מת בשביעי שלו אף אם הזו עליו וטבל אין שוחטין עליו, וכבר תמהו עליו המפרשים ז"ל לפי הבנתם בדעת רבינו דלדידיה אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מדאורייתא, מאין לו יסוד לזה, הרי עיקר הלמוד דמ"ד דא"ש על מ"ש הוא מפרשת הטמאים, דהיו בשביעי שלהם ונדחו דהיינו ט"ש, והרי לדידיה חדוש הוא בטמא מת שאף אם הזו עליו וטבל אין שוחטין עליו, וא"א ללמוד מכאן דאם מכאן נלמוד יתחייב דאין שוחטין וזורקין אף על טבול יום, והכ"מ ז"ל מתרץ דשפיר ילפינן מכאן שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ואעפי"כ שוחטין על טבול יום, דט"ש קל מטמא מת ונחתינן חד דרגא דבטמא מת אין מועיל הזאה וטבילה, אבל בט"ש דקיל מועיל עכ"פ טבילה, ואנו מדמים ט"ש שלא טבל לטמא מת שהוזה עליו וטבל, זהו תירוצו בתוספת הסבר קצת, אבל הדוחק מבואר, ויש להוסיף עוד הסבר קצת דכיון דחדוש הוא, עלינו למעט בחדוש כל כמה שאפשר, ודי לנו שחדוש הוא בטמא מת לענין שאין שוחטין עליו אף לאחר טבילה, אבל אם נאמר דטמא שרץ שוחטין עליו ובטמא מת אין שוחטין עליו אף כשטבל הרי הוא חדוש יותר גדול, ולמעוטי בחדוש עדיף, אבל עדיין הדוחק במקומו עומד, ואכן אם נחליט כדעת הצל"ח דלשיטת הרמב"ם שוחטין וזורקין על מ"ש אתי שפיר דלא ילפינן מכאן כלל, דחדוש הוא בטמא מת אף דחזי לאורתא

וראיתי להצל"ח שתמה על הרמב"ם דא"כ טמא מת חמור מטמא זיבה, דהרי זב בשביעי שלו שוחטין עליו לאחר טבילה, וא"כ יציבא בארעא וכו', דהא לענין פסח זב חמור מטמא מת דהא טומאת מת נדחית בצבור וטומאת זיבה אינה נדחית, וכאן הוא להפך דזב קל מטמא מת, והנה קושיתו אינה מובנת לי כ"כ דמה שייך כאן לדון מן הסברא והרי הרמב"ם למדה מגזירת הכתוב. ועוד דהא לכאורה חומרו קולו שמתוך שהחמרת בטמא מת ביחיד הקלת עליו בציבור דאם היה שוה לזב הרי אם היו הציבור טמאי מת וחל