אור הישר (בכורות) קכז

דסוגית הש"ס לא סבר להו כלל, אלא דוקא אי אמרינן שוחטין וזורקין על ט"ש אז שייך למיפרך ק"ו, אבל לא אם אין שוחטין, והפירכא תהיה דטמאי שרץ יכולין לטבול, ובכלל הק"ו נאמר רק לענין יחיד לזקני דרום, אבל לצבור אי אין שוחטין וזורקין על טמאי שרץ לא אצטריך ק"ו כלל אלא דנקטינן הכלל דכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה

, ולחומר הקושיא על שיטת הרמב"ם בהא דצבור טמאי שרץ, י"ל דמקורו הוא לא מהבבלי אלא מהירושלמי דפסחים פרק ז' הלכה ו' דאיתא התם דרב כרבי אליעזר דאמר ר' אליעזר היה הצבור מגעי נבילות מגעי שרצים עושים בטומאה שאין שם מים לטבול, אבל אם יש שם מים לטבול אין עושים בטומאה עיי"ש, ופירושו הא דרב דאמר אם היו ישראל מחצה טמאין ומחצה טהורין מטמאין אחד מהם בשרץ הוא סבר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וע"כ היחיד הזה מכריע את הצבור לטומאה, ואם הצבור טמאי שרץ עושין בטומאה דכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה, אבל דוקא אם אין מים לטבול, דכשיש מים לטבול אין עושין בטומאה, וזה דלא כשיטת הבבלי בפסחים ס"ט דלא אמרינן קומו מדו אנפשייכו אלא עושין בטומאה, וצ"ל דשיטת הירושלמי היא דהכלל דכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה לא שייך אלא כשאין מים, דהא כשיש מים לטבול אין היחיד נדחה כלל דהוא טובל ושוחטין וזורקין עליו, אלא כשאין מים נדחה מפני טומאתו וממילא בצבור כה"ג עושין בטומאה, ונמצא לפי"ז יש אופן שהצבור עושין בטומאה כשהן טמאי שרץ והוא כשאין מים לטבול, אבל מאחר שהוא דבר רחוק במציאות ובפרט לשיטת הרמב"ם דכולו שאוב כשר מה"ת הוא רחוק מאד לא חש להביא אופן זה כלל, וכתב בדרך סתם דאין צבור טמאי שרץ עושין בטומאה דהא יחיד כה"ג אינו נדחה

ואולם אף שיש לדחוק כך אין פשטות לשונו של הרמב"ם משמע כן דכתב שלא הותר דבר זה כלומר, לעשות ק"צ בטומאה, אלא בטומאת מת בלבד, ומשמע שהוא מוציא מן הכלל טומאת שרץ בכל אופן בעולם. ובהירושלמי עצמו יש לדקדק דלמה לו לאמר דרב כרבי אליעזר, יאמר דרב סבר דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וממילא זה שמטמאין אותו בשרץ אינו ראוי לעשות פסחו, ויחסר אחד מן הטהורים והוו טמאים רובא, ובבבלי באמת אמרו כך בפסחים דף פ' ובדף צ' דשם מפורש דרב סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ויש לעיין עוד בשיטת הירושלמי, וכן בהא דשאין שם מים לטבול אם כונת הירושלמי היא דבאופן זה אם עשו בטומאה הפסח פסול, או דהוא רק משום דטומאה דחויה בצבור, וכל שאפשר בלא דחיה עדיף טפי (ועיין פסחים ס"ט וזבחים דף כ"ב)

ויש להסתפק בדעת הרמב"ם דאף דפוסק דאין טומאת שרץ נדחית בצבור, מכ"מ אפשר דלדידיה אם שחטו וזרקו על טמאי שרץ בפסח הבא בטומאה דהפסח כשר, דהא לדעתו חלוקין הן מטמאי זיבה וכדומה, דהא אוכלים את הפסח כשבא בטומאה, ולפי"ז לא נצטרך לדחוק ולאמר דהא דאוכלים באופן זה הוא כשנטמאו אחר זריקה, וכמו שפירש הצל"ח ז"ל בדעת הרמב"ם (עיין בחבורו בפסחים ס"ט ע"א ד"ה ואמנם רואה אני), ולכאורה יש להכריח כן מהא דאמר רב דמטמאין אחד מהן בשרץ כשהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים, והרי יקשה לן יטמאנו במת כמו דמקשינן לרב נחמן דסבר דמשלחין אחד מהן לדרך רחוקה (משום דסבר שוחטין וזורקין על ט"ש), ואי דמתרצינן שם לרב נחמן דאתה מדחהו מחגיגתו, הא עדיף להדחותו מחגיגתו מלהדחותו מפסחו, דהא אם אין שוחטין וזורקין עליו אף בפסח הבא בטומאה, הרי הוא נדחה מפסחו לגמרי, דבראשון לא יעשה, ובשני ג"כ לא יעשה דהא אין תשלומין לפסח הבא בטומאה (פסחים דף פ'), וע"כ דשוחטין וזורקין על ט"ש בפסח הבא בטומאה, ואולם אין זה הכרח גמור דאפשר דרב סבר דכל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה, וממילא לדידיה צבור טמאי שרץ עושין בטומאה, וכמו דאמרו כן לרב בירושלמי, וכנ"ל, אבל הרמב"ם על כרחך איננו פוסק בכלל זה לענין טמא שרץ וכנ"ל

, ובעצם הענין הנה המעין בדברי הצל"ח יראה דבאמת רפיא בידיה מה היא שיטת הרמב"ם בטמא שרץ אי שוחטין וזורקין עליו, דאף דבתירוצו הנ"ל מונח ליסוד דסבר אין שוחטין וזורקין על ט"ש, מכ"מ בתירוץ אחר דעתו נוטה לאמר דסבר דשוחטין וזורקין מה"ת, אלא דלכתחלה אין שוחטין כ"ז שלא טבל, (עיין בדף ס"ט), ובזה תסולק הקושיא מפני מה פסק דאין טומאת שרץ נדחית, הא כל שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה, דאינו נדחה ביחיד, כיון דמדאורייתא שוחטין וזורקין עליו, וזהו דלא כהראב"ד ומפרשי הרמב"ם ז"ל שתפסו בפשיטות דדעתו היא דאין שוחטין וזורקין על ט"ש, ועיקר יסודו של הצל"ח היא דלא נתפרש בדברי רבינו הגדול ז"ל שאין שוחטין וזורקין על ט"ש, אלא שכתב דטמא שרץ טובל ואח"כ שוחטין, ואולם יש לפקפק בזה דהא רבינו כתב בפירוש בפ"ב מביאת מקדש שאין שוחטין וזורקין את הפסח על טמא שרץ, ואעפי"כ הדבר צריך חקירה, מאחר דהכא בהלכות ק"פ עיקר והתם אגב גררא נסיב לדין פסח, ואם היתה דעתו דהוא מדאורייתא היה ראוי לו לכתוב כאן בפירוש שאין שוחטין וזורקין על ט"ש

אמנם עדיין איכא למידק דהוא לא כמאן, דהא לא מצינו שיטה זו בתלמוד, אלא בפסחים דף צ' בעי הש"ס לאמר כן לרב דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אבל שוחטין וזורקין על טבול יום וחתרו למצוא ההבדל ביניהם ואמרו דבטמא שרץ גזרינן דלמא פשע, וסתרו טעם זה דהא כיון דאמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ הרי סבר דמדאורייתא לא חזי, ומסקינן דלרב מדאורייתא לא חזי, דסבר כר' יצחק דאותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהם להיות בערב