אור הישר (בכורות) קכו

מרוצה. ויש לעורר עוד כמה דקדוקים וספיקות בענין זה שלדעתי הדלה לא נתברר לי כל צרכו

ודע דהרמב"ם ז"ל מדקדק בלשונו ואינו אומר שפסול אלא שלא הורצה, ומשמע דעכ"פ הזבח כשר כששחטו וזורקו על טמא מת ומצורע וכיוצא בהם, וכן בפ"א מהלכות מחוכ"פ הלכה ה' אינו במשמע שהזבח פסול ביולדת שהביאה תוך מלאת אלא שלא יצאה ידי חובתה, ואל תתמה דא"כ בחטאת הרי אם לא הורצה לא כיפר והוא פסול דהא בא לכפר, זה אינו כלום, דמצינו גם בחטאת כה"ג, בששחטה לשם חולין דכשר ואינו מרצה (זבחים מ"ו ע"ב), ויש להאריך בזה. ויש לעורר לכאורה בעצם הכלל דבקדשים כל שלא שנה עליו הכתוב אינו מעכב, נהי דאינו פסול, אבל מפני מה מרצה, מאי שנא משלא לשמה דכיון דלכתחלה אסור, בדיעבד אינו מרצה, אבל ז"א דהתם ילפינן מקרא דמוצא שפתיך תשמור וגו' דאינו מרצה, וע"ז תמה ריש לקיש ושאל אם כשרין הן למה אין מרצין וכו', ולא מצאו לו תשובה אלא מן הדרשה דמוצא שפתיך, וכמובן דלא שייך לכאן ענין דאי עביד לא מהני, **(והתוס' בפסחים ס"ג הקשו בשוחט את הפסח על החמץ דיהיה פסול מטעם אי עביד לא מהני עיי"ש, ולכאורה יש להעיר בדבריהם דהא הכלל הזה אינו מבריח דיהיה הזבח פסול, אלא דלא מהני, כלומר שיצטרך להביא זבח אחר, ויכול להיות דהוא עצמו כשר אלא דאינו מרצה ולא הועילו מעשיו, ואולם הדבר פשוט, דהא בפסח אם אינו מרצה וצריך להביא פסח אחר, הוי א"א לו לאכול פסח זה, דהפסח אינו נאכל אלא למנוייו, וממילא פסול, דפסח עיקרו בא לאכילה וכיון שאין הבשר נאכל לא יזרוק את הדם, ודמי להא דפסחים דף ע"ח ע"ב נטמא בשר וכו' אכן יש להעיר עוד בזה, וד"ל, וקצרתי, ושמעתי מקשים משם הגרעק"א ז"ל דל"ל קרא בפסולים לעבודה שמחללים עבודתם, תפ"ל דאי עביד לא מהני, ואמנם אין הקושיא מובנת לי כל צרכה, דהא קדשים שאני, דכלל גדול בידינו, דכל היכי שלא שנה הכתוב הוא כשר בדיעבד, והוי זה מוציא מן הכלל דאי עביד לא מהני, אולם, לפי הנ"ל אין צריך לזה, דלפי הכלל דאי עביד לא מהני בלבד לא יתחייב דהזבח פסול, אלא דלא הועילו מעשיו וצריך זבח אחר. ועפ"י ההערה הפשוטה דלעיל בענין פסח יובן פסק הרמב"ם בפט"ו מפה"מ הלכה י"א שפסק דפסח ששחטו לשם חולין פסול, ואלו בחטאת כה"ג פסק דכשר, ולכאורה הרי זו סתירה, אבל באמת אין כאן סתירה, דבחטאת כשר, אבל לא עלה לבעלים לשם חובה, ובפסח א"א לאמר כך, דמכיון שלא יצא בו ידי חובתו, הרי אינו נאכל, דבטל המינוי, ואינו נאכל אלא למנוייו, וממילא פסול. ויש להקשות לפי"ז ל"ל קרא בפסח לעיכובא דלשמו, תפ"ל דהא אף אי לא כתיב קרא, עכ"פ לא היה עולה לבעלים לשם חובה, וממילא אינו נאכל ופסול, דפסח עיקרו בא לאכילה, ויש לפלפל בזה.)** וכן הא דמצוה הבאה בעבירה

(ובדרך אגב יש להעיר במה דפשוט לר"ת ז"ל בתוס' גיטין נ"ה וב"ק ס"ו דבמצוה הבאה בעבירה בקרבן הזבח פסול לגמרי, דזה תלוי בעצם הלמוד דמהב"ע, דאי ילפינן מגזול דומיא דפסח וחולה, פסול אף בדיעבד, אבל אי ילפינן מלמוד הירושלמי דאלה המצות, הרי בקרבן אפשר דלא קיים המצוה, אבל הקרבן כשר, והגאון הרידב"ז ז"ל באמת פירש כדומה לזה בסוגיא דמהב"ע בירושלמי דשבת פרק האורג כדין השוחט את החטאת בשבת, ולא עוד אלא שלפירושו הזבח כשר ומכפר ג"כ אלא שלא קיים מצות ההבאה, וזה לי כמה שנים שדנתי לפניו בענין זה בקונטרס ששלחתי לו, ושאני מצרפו בסוף קונטרסי זה). י

ובענין שיצאנו ממנו בבכורות ל"ג דמשם הראה הכ"מ מקור לפסק הרמב"ם ז"ל דטמאי מגע אוכלים בפסח הבא בטומאה, והקשה עליו דהוא סותר א"ע דהא פסק דאין פסח וכן שאר ק"צ דוחה טומאת שרץ, הנה מצאתי בצל"ח שהרחיב לדבר בזה, ותמצית תירוצו היא דשיטת הרמב"ם היא דלא נתמעט טמא שרץ בצבור מטמא לנפש, ואף דבקרא כתיב טמא לנפש, מכ"מ הרי יש ללמוד בק"ו מטמא מת וכדפרכינן לזקני דרום בזבחים כ"ב, אלא דכיון דשוחטין וזורקין על טבול יום ליכא ק"ו, דשאני טמא מת דלית ליה תקנתא בטבילה משא"כ ט"ש דאית ליה תקנתא, ואי דכשהיו הכהנים טמאים בשרץ ליכא תקנתא, מכ"מ שוב אמרינן מכפרין כמתכפרין, וכדאיתא שם בזבחים, וטמא מת אין, ט"ש לא, וזהו רק לענין הקרבת הקרבן, אבל בלילה לענין אכילה שפיר אמרינן ק"ו בפסח הבא בטומאה, דהא אז ליכא תקנתא לטמאי שרץ, וע"כ אכלי, אבל טמאים שטומאה יוצאת עליהם מגופם לא יאכלו, עיי"ש בדבריו לפסחים דף צ', ויש לדון הרבה בתירוצו, והעיקר דאף לפי תירוצו אין שיטת הרמב"ם עולה יפה לפי סוגית הש"ס, חדא דבפסחים ס"ט הניחו דכל דבר שביחיד נדחה בצבור עבדי בטומאה ואמרו דלמ"ד אין שוחטין וזורקין על ט"ש עבדי צבור בטומאה כשהן טמאי שרץ והרי הרמב"ם פסק דאין שוחטין וזורקין על ט"ש, ועוד, והא עדיפא, דהא כסוגיא זו דזבחים כ"ב דשם הוא מקורו של אותו הק"ו לענין פסח אמרינן בפירוש דאי סברי זקני דרום אין שוחטין וזורקין על ט"ש לא שייך לאמר מכפרין כמתכפרין, דעבדי צבור בטומאת שרץ ולא אמרינן דשאני טמאי שרץ דאית להו תקנתא בטבילה, הרי ע"כ