אור הישר (בכורות) קכה

חייב עליה מיתה כדאיתא ביומא דף י"ב, ועוד דמנחות ונסכים שאין באים עם הזבח באים אפילו בלילה (מנחות מ"ד וש"מ), ועוד דאף אכילה נקראת עבודה ושייך בלילה (עיי' פסחים דף ע"ב), וא"כ הרי זה יום שבו הוא ראוי לביאה וראוי להקרבה ע"י שליח, ובפשיטות י"ל דנ"מ בינייהו לענין זבים וזבות וכדומה אם משלחין קרבנותיהם דלרבי יהודה דדריש קרא כדכתיב לא שמענו מכאן אלא מצורע וטמא מת, אבל שאר הטמאים משלחים קרבנותיהם, אבל לר"ש דדריש ביום בואו בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה, אף זב וכדומה אינו משלח דהא אינו ראוי לביאה, והא דאמרינן בעלמא הערל והטמא משלחין קרבנותיהם יתפרש אליבא דר"ש בטמאי מגע חוץ מטמאי מת, וכן הא דאשכחן בברייתא בפסחים ס"א וס"ב דטומאה הוא דבר שאינו נוהג בכל הקרבנות משום דהערל והטמא משלחין קרבנותיהם יתפרש ג"כ אליבא דרבי שמעון בטמאים של הסיג הנ"ל ונצטרך ג"כ לאמר דסבר רבי שמעון דאין שוחטין וזורקין את הפסח על טמא שרץ, ועיי"ש

אכן יש להתבונן בהא דפשיט לן דבכל הקרבנות חוץ מפסח לכו"ע שוחטין וזורקין על ט"ש, הרי טמא שרץ אינו ראוי לביאה וטבול יום הרי אף בפסח לכו"ע שוחטין וזורקין עליו וג"כ קשה דהא אינו ראוי לביאה, ולר"ש אינו ראוי להקרבה, ואת"ל דדבר זה נלמד ממה דמיעט הכתוב טמא מקרבן ראיה דדרשינן ובאת שמה והבאתם שמה (חגיגה ד'), וע"כ דיש טמא שמשלח קרבנותיו (חוץ מקרבן ראיה), אין זה הכרח גמור די"ל דהאי קרא איירי בטבול יום דאף הוא אינו ראוי לביאה, אבל טמא שרץ אימא דאינו משלח, וצ"ל כיון דיסוד הדבר שאין הטמא משלח הוא משום דאינו ראוי לביאה א"כ כך לי טבול יום כטמא שרץ, דאף הוא אינו ראוי לביאה, ואין לחלק ביניהם בזה, וכיון דע"כ יש טמא שמשלח קרבנותיו כדמוכח מהאי קרא, מה לי טמא שרץ מה לי טבול יום. וראוי להוסיף דמה שלמדנו מיחזקאל בדין זה ע"כ הלכתא גמירא היא ואתי יחזקאל ואסמכה אקרא, ועיין זבחים י"ח וכ"ב ושאר מקומות

ומסתפקנא טובא לדעת הרמב"ם בטמא מת בשביעי שלו שהזו עליו וטבל אם משלח שאר קרבנתיו חוץ מפסח, דאף דפסק דבפסח אין מקריבין עליו מגזיה"כ, דלמא חדוש הוא ולא ילפינן מיניה דהא בז' שלו היינו טמא שרץ וכדאמרינן בפסחים צ' וחדוש הוא בפסח, ומפשטות לשונו משמע שאין מקריבין עליו שהרי כתב בפ"ב מביאת מקדש אבל טמא מת אין מקריבין עליו קרבן כלל עד שיטהר עיי"ש ולא כתב עד שיזו עליו שלישי ושביעי ויטבול, ועיין גזיר דף נ"ד ע"א ד"ה עד שיטהר, וכמ"כ מסתפקנא בטמא מת שלא נגע במת עצמו אלא בכלים שנגעו במת דטמא טומאת שבעה אם מקריבין עליו שאר קרבנות, דבשלמא בפסח, ודאי שאין מקריבין עליו דהא לא חזי למיכל לאורתא, אבל בשאר קרבנות הא לא למדנו אלא מיחזקאל והוא אינו מדבר אלא בשנטמא מן המת עצמו, ואם נחליט דהרמב"ם פוסק כר' שמעון דכל שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה נראה לכאורה דאינו משלח אף באופן זה, ובכלל כבר נתעוררנו לחקור בדעת הרמב"ם דלא נתפרש בדבריו אלא טמא מת ומצורע ולא ידענו אם גם שאר טמאי שבעה אינם משלחים קרבנותיהם, ומדבריו בפ"א ממחוסרי כפרה הלכה ה' יש להראות פנים דהוא הדין לזבים וזבות ויולדות ויש לסלק בזה השגת הראב"ד שם, וכן יש להסתפק בבועל נדה דטמא טומאת שבעה אם מקריבין עליו, ואף דאין טומאה יוצאת עליו מגופו, מכ"מ אפשר דנלמד מדין טמא מת, והנראה דחקירה זו תלויה בחקירה אחרת והיא אם הרמב"ם פוסק כר' יהודה או כרבי שמעון, דאם הוא פוסק כר' שמעון תהיה דעתו בכל אלו דאינם משלחים קרבנותיהם דהא אינם ראויים לביאה במקדש **(ומהא דקי"ל דר"י ור' שמעון הלכה כרבי שמעון אין הכרע מוחלט, דכידוע מצינו להרמב"ם שאינו פוסק תמיד עפ"י הני כללי בסדר קדשים וכדומה. כמבואר במהרי"ק שורש קס"ה אות ד', וע' בדברי חמודות ר"פ הרואה, וכה"ג כתבו התוס' בשבת ד"ע ע"ב ד"ה נודע, וע' מג"א סי' רי"ח ובחידושי הגרע"א ז"ל שם ואכמ"ל.)** והנה במנודה פסק דאינו משלח ואם הקריבו עליו ספק אם הורצה, והיינו משום דלא נפשטה האיבעיא בגמרא אם מנודה משלח קרבנותיו, ומשמע מזה דפוסק כר' שמעון דלרבי יהודה לא שמענו כלום מקרא דיחזקאל לענין מנודה, ורק לר"ש שייך הספק בזה דלדידיה תליא מילתא בראוי לביאה, ולפי"ז יהיה מוכח דסתמא דגמרא סבר ג"כ כרבי שמעון, דאל"כ לא היה מקום לאיבעיא זו, אלא דהרבה יש להתבונן בזה בהא דמנודה אינו ראוי לביאה במקדש, וכן יש להסתפק דאולי אינו מזה הטעם כלל, אלא מאותו הטעם שנתמעט אבל, מקרא דשלמים בזמן שהוא שלם וכו' עיי"ש. והרבה יש להעמיק עוד בכל הענין שאינו מבורר כל צרכו, וכן יש להתבונן מנא לן דאם הקריב אינו מרצה, הא בקרא דיחזקאל לא נאמר עיכוב ובקדשים בעינן קרא לעכב, ודלמא רק לכתחלה לא ישלח, אבל אם הקריבו עליו הורצה, וכמו לזקני דרום דסברי דטמא מת אינו משלח פסחו לכתחלה, אבל אם הקריבו עליו הורצה (זבחים כ"ב), ובשלמא אם מצינו בפירוש בתלמוד דלא הורצה לא הוה קשה, דהא סוף סוף צריכין אנו לאמר דהלכתא גמירא לה כנ"ל, ונאמר דכך נמסרה ההלכה, אבל באמת לא מצינו בפירוש דלא הורצה, וא"כ מנ"ל להרמב"ם דלא הורצה, וכן אם נאמר שיש נ"מ לדינא בין ד' יהודה ורבי שמעון יקשה לנו איך נפלה מחלוקת בהלכה, לפי מה שהשריש לנו הרמב"ם ז"ל שדבר שהוא הלממ"ס לא תפול בו מחלוקת, וצ"ל דהכל מודים שיש הלכה באינם ראויים לביאה שאין מקריבין עליהם, אבל נסתפקו אם הוא בכלל שאינם ראויים לביאה, או שיש יוצאים מן הכלל הזה, וקצת יש לאמר דיצא לו להרמב"ם דבר זה מדקדוק לשונו של ר"ש דאמר שאינו ראוי להקרבה, דמשמע מזה שאם הקריבו עליו אין הקרבן