אור הישר (בכורות) קכד

של אוכל נבלת עוף טהור דהוה כאלו נגעו בנבילה עצמה מגזה"כ, דאל"כ לא היו נטמאים מדאורייתא, והרי עליהם אותה טומאה שיש על האוכל, וע"כ לוקה על הכנסתם במקדש. ואחר כמה ימים מצאתי בס' מנחת חינוך להגאון מהר"י באב"ד ז"ל שעמל בישוב הרמב"ם הלז והניח בצ"ע ולבסוף כותב דאנהירו לעינוהי מן שמיא בתירוץ נכון והוא התירוץ הנ"ל, והנאני, ואולם לפי"ז סר תירוצו של הצל"ח ז"ל דהרי בטמא שרץ מודה הרמב"ם דאסור להכניסו במקדש מה"ת, ואחר העיון יש לפקפק עוד בתירוץ הנ"ל ויש לפלפל עוד בקושית הצל"ח, אבל ההכרח לקצר. ט

ובדעת הרמב"ם בהא דאין מקריבין שום קרבן על טמא מת ראוי להתבונן הרבה. דהנה הכ"מ ז"ל הראה מקורו בזבחים כ"ב דאמרינן שם דטמא מת אינו משלח קרבנו ורק לזקני דרום משלח עיי"ש, ודברי הכ"מ צ"ע דהא שם איירינן בפסח ואמרינן שפיר דאינו משלח קרבנו דלא חזי למיכל לאורתא, ואדרבא משם ראיה להפך דהרי אמרינן דלזקני דרום בדיעבד אם הקריבו עליו כשר משום דלדידהו איש לפי אכלו אינו לעיכובא, ואי ס"ד דבכל הקרבנות אינו משלח אף דלא שייך באכילתם מה מועיל הא דאין האכילה מעכבת בפסח הלא לא תליא באכילה כלל, ואולם אין מכאן פירכא גמורה להרמב"ם דאף אם זקני דרום סברי כך אין הכרח לפסוק כשיטתם, ולכאורה היה אפשר לאמר דהרמב"ם למד דבר זה מטמא מת בשביעי שלו שאף אם הזו עליו וטבל אין שוחטין וזורקין עליו את הפסח כמו שפסק בפ"ו מקרבן פסח, והלא טמא מת זה ראוי לאכול לערב, ואעפי"כ אין שוחטין וזורקין עליו הרי דגזיה"כ הוא בטמא מת, ולא תליא באכילה כלל, וא"כ בשאר הקרבנות ג"כ כך, אף דלא שייך שם טעם דאינו ראוי לאכול, דלא תלוי בזה כלל, ואולם יש להשיב על זה ויש לפקפק הרבה, ופשט הדברים הוא שהוציא את דינו ממ"ק דף ט"ו דתניא התם ואחר טהרתו אחר פרישתו מן המת ז' ימים יספרו לו אלו ז' ימי ספורו וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו זו עשירית האיפה שלו דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר בבואו יקריב בזמן שראוי לביאה ראוי להקרבה בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה עיי"ש. ועיין בפירוש רש"י ז"ל, והנראה שהרמב"ם ז"ל מפרש כפירוש רש"י ולמד מכאן שאין מקריבין על מצורע וטמא מת, ומסתבר ג"כ שאין מקריבין על זב וזבה וכדומה כל שטומאתם יוצאה עליהם מגופם, אף דאין לנו הכרח גמור לזה מאחר שלא נתפרש בדברי הרמב"ם, ואם באנו ללמוד ממצורע יש להשיב כמו שהשיבו בדומה לזה בכמה דוכתי מה למצורע שכן טעון פריעה ופרימה ומשתלח חוץ לג' מחנות (ועיין פסחים ס"ז). ואולם התוס' ז"ל שם במו"ק דעתם דהוא דוקא במצורע, אלא שאין דעתם מבוררת לנו לגמרי שבהמשך דבריהם כתבו דהוא דוקא במצורע ואח"כ הביאו פירוש דהא דערל וטמא משלחין קרבנותיהם איידי בטומאת שרץ ולא בטומאה מגופו, וא"כ לפי פירוש זה לאו דוקא מצורע אלא הוא הדין כל טמא בטומאה היוצאת מגופו, ולא נדע להיכן דעתם מכרעת, וכן בפירושם האחרון יש להסתפק קצת אם גם טומאת מת כטומאת שרץ לענין זה. ואולם בפירוש הגמרא בעצמה יש לדקדק הרבה ולצערי אין אתי שום מפרשים ראשונים או אחרונים לא על מסכתא זו ולא על מסכתא מגילה שנמצא שם רמז לזה בדף ז', חוץ מהפנ"י על מגילה, והוא ז"ל אינו מעיר שם כלום. ורש"י ז"ל הבין בדעת ר' יהודה שהוא דורש מן הכתוב דמצורע וטמא מת אין משלחין קרבנותיהם עיי"ש בפירושי, אבל על דברי ר"ש לא פירש כלום. ולא נתפרש במה נחלק רבי שמעון על רבי יהודה דהא לדידיה אין טמא מת ומצורע משלחין קרבנותיהם דבזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה, וא"כ מה הוסיף על רבי יהודה, והתוס' פירשו דרבי שמעון בא להוציא מדר' יהודה, דלרבי שמעון קאי דוקא אמצורע ולא אטמא מת ודבריהם קשי ההבנה דהא בקרא מפורש טמא מת ואיך נאמר דלא קאי עליו כלל, ומה גם דפשטות הכתוב אינו מורה כלל דין מצורע אלא דדרשינן יספרו לו, ודוחק לאמר דזה נכנס במחלוקת אי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו דטומאת מת הוא כאן לפני פניו ואדסליק מיניה קאי, ועצם הענין קשה להבין דהא לפי דרשת רבותינו הכתוב דיחזקאל מדבר כאן בעשירית האיפה שהיא מנחת חינוכו של כהן הדיוט, ואיך נלמד מכאן שאין טמא מת ומצורע משלחין קרבנותיהם, הא מנחת חינוך צריך לעשותה בעצמו (עיי' רמב"ם פ"ה מהלכות כלי המקדש הלכה י"ז) וכל זמן שהוא טמא הרי אינו יכול לעבוד עבודה ולא שייך כאן עבודה ע"י שליח, ומה ראיה היא מכאן שאינו משלח קרבנותיו, וצ"ל דילפינן באם אינו ענין, כלומר אם אינו ענין למנחת חינוך דאינו יכול לעשות ע"י שליח תנהו ענין לשאר קרבנות, וזוהי אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, ומוכרח הוא דאל"כ מאי קמ"ל יחזקאל, פשיטא שאינו יכול להתחנך כשהוא טמא. ועדיין אנו מבחוץ בהבנת דברי ר' שמעון, וע"ד החדוד היה אפשר לאמר דנ"מ בינייהו לענין טמא מת בשביעי שלו שהזו עליו וטבל דלרבי יהודה אינו משלח קרבנותיו, אבל לר"ש דדריש ביום בואו משלח, והוא משום דבקדשים הרי קי"ל דחלילה הולך אחר היום, ובלילה הרי יהיה מותר לכנוס לעזרה, והוה יום בואו, כמו דיום קרבנו הוא הלילה ג"כ לענין אכילה, (עיין חולין פ"ג), ואי דכתיב לשרת בקדש ולילה לאו זמן עבודה, ז"א דגם בלילה יש הקטר חלבים ואיברים ושייך עבודה להפך בצינורא, וזו עבודה היא דהא זר