אור הישר (בכורות) קכג

ואם נטמאו הכלים בשרץ אינם דוחים את הטומאה דלגבייהו לא הותרה טומאת בשר ואימורים הטמאים מחמת שרץ

ובמה שהעירונו לעיל בטעם הדבר שכשהכהנים טמאים נדחית הטומאה אף למקצת הטמאים שבקהל היה אפשר לישב קצת בהשקפה ראשונה דברי התוס' בפסחים ע"ח בהא דשנינו או שהיו הכהנים טמאים יעשו בטומאה, וכתבו התוס' ז"ל אע"פ שיכולין להזהר שלא יגעו בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אישתראי טומאת בשר עיי"ש, וראיתי להגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס שתמה הא אין ההיתר מצד טומאת בשר שהוא בלאו אלא משום טומאת גברא דהוא בכרת, וא"כ לא תלי כלל בזה שיכולין ליזהר שלא ליגע בבשר, ואף אם ישחט זר מכ"מ הזריקה נעשית בטומאה עיי"ש והיא באמת פליאה נשגבה, ומצאתי להצל"ח ז"ל שתמה ג"כ כך. והיה נראה לכאורה שכונתם היא כמו שהקשינו לעיל על עצם הדבר מפני מה כשהכהנים טמאים יעשה בטומאה, יעשו רוב הקהל הטהורים והטמאים לא יעשו, ואי משום דסוף סוף תדחה טומאת בשר לגבי הקהל, ומשום טעם זה נעשה בטומאה, הרי יכולין הכהנים להזהר, ותירצו דמנדחית טומאת אימורים נדחית טומאת בשר ג"כ, וממילא נדחית טומאת הגוף לגבי הטמאים שבקהל, ואולם א"א לפרש כך דהא תינח לרבא דסבר דדחית טומאת בשר גוררת עמה דחית טומאת הגוף, אבל לרב חסדא לא שייך כ"ז, ואם היתה הרשות נתונה היה אפשר להגיה שטעות נפל בציון הדבור המתחיל ודברי התוס' מוסבים לא על המשנה אלא אמימרא דרב חסדא שם דאמר שכשנטמא הסכין בטומאת שרץ טהורין עבדי טמאין לא עבדי דמוטב שיאכל בטומאת בשר שהוא בלאו ולא יעשה בטומאת הגוף שהוא בכרת, וע"ז הקשו התוס' הלא יכולין הכהנים להזהר ויאכל בלי טומאת בשר ותירצו מה שתירצו

, וראיתי להגאון ז"ל בצל"ח שם שתמה לדעת הרמב"ם שלא נדחית אלא טומאת מת אבל לא טומאת שרץ וא"כ סכין טמא שרץ איך רשאי להכניסו למקדש והלא המכניס כלי טמא למקדש לוקה עיי"ש בדבריו ז"ל ולכאורה היה אפשר לישב דבשלמא הא לא קשיא מפני מה כשהכהנים טמאי שרץ אין עושין את הפסח, נימא עשה דוחה ל"ת, דדא בורכא דהא התורה מיעטה לדעת הרמב"ם טמאי שרץ ממה דכתיב טמא לנפש, ובלא"ה לא שייך כאן עשה דוחה ל"ת בטמא, דהא הוא מחלל עבודה ועבודתו פסולה, וא"כ כהן זה לא רק שיש עליו איסור לעשות העבודה, אלא שאינו ראוי לה והוא כבע"מ או זר, אלא בקרבן צבור ובטומאת מת התורה הכשירתו וכ"ז בכהן, אבל בכלי שרת שפיר אמרינן דהעשה דפסח דוחה לל"ת דהכנסת כלי טמא למקדש, ובפרט שהוא עשה דרבים וי"ל דדחי אף דלא הוה בעידנא. ואולם יש לפקפק עוד בזה וקצרתי. וי"ל עוד דאפשר ע"י קטן, ואי דלא ספינן להו בידים עיין תוס' פסחים פרק האשה גבי שה לבית אבות, אך זה דחוק כמובן). והצל"ח ז"ל תירץ דהרמב"ם לשיטתו דפסק דדוקא על כלי שהוא אב הטומאה לוקה, אבל כלי שהוא ראשון אינו לוקה אלא מכת מרדות ומשמע דהוא מדרבנן וא"ש. ואולם בפסק זה יש לעיין הרבה דכבר תמה המל"מ ז"ל על הרמב"ם שם דהא כתב שם הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש הלכה ט"ז אבל הזורק כלים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדיו לוקה בארבעים עיי"ש, וא"כ מקורו הוא מהברייתא דתו"כ גבי אוכל נבלת עוף טהור, והרי שם הכלים הם רק ראשון והרי לן דלוקה על ראשון, והניח המל"מ בצ"ע, וסהדי במרומים שלאחר שנצטערתי הרבה מאד על פסק זה של רבינו ז"ל עלה בדעתי לאמר שאין כונת הרמב"ם על כל הטומאות אלא על טומאת מת בלבד, והוא עפ"י מה שהניח שם הלכה ט"ו שהנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת אעפ"י שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים הרי זה פטור על ביאת המקדש, שדברים הללו הלכה מפי הקבלה ואעפ"י שהוא פטור מכין אותו מכת מרדות עיי"ש. ועיין בפ"ה מטומאת מת שכתב ג"כ שאין חייבין כרת על ביאת מקדש ואכילת קדש אלא הנוגע במת והנוגע במי שנגע במת, כמו שנאמר וכל אשר יגע בו הטמא יטמא עיי"ש. נמצא שלענין חיוב כרתצריך שיגע במקור הטומאה, או בנוגע במקור הטומאה וכל שאלו היה גופו טמא באותה טומאה היה ח"כ אם נכנס למקדש, אם הכנים כלי שטמא באותה טומאה לוקה דהא כן היא משמעות הדרשא על גופו ענוש כרת ועל בגדיו לוקה, והנה במת לא תמצא בשום אופן כלי טמא טומאת ראשון שנגע במקור הטומאה או במי שנגע במקור הטומאה דהרי אם נגע במת הוא נעשה אבי אבות הטומאות אף אם אינו כלי מתכת (לדעת הרמב"ם), ואם נגע באדם שנגע במת ג"כ נעשה אב הטומאה, ואם נגע בכלי שנגע במת ג"כ נעשה אב הטומאה דהכלי הראשון שנגע במת הוא אבי אבות הטומאה, וא"כ כלי שהוא ראשון מחמת טומאת מת ע"כ איננו שנגע במקור הטומאה או במה שנגע במקור הטומאה, **(ואי דמשכחת לה בכלי חרס שנגע במת דאינו אלא ראשון, הא לק"מ דכלי חרס נתמעט מן הכתוב דנאמר מזכר ועד נקבה תשלחו יצא כלי חרס שאין לו טהרה במקוה.)** וא"כ באדם כה"ג אינו חייב כרת וע"כ המכניס אותו כלי אינו לוקה, ודקדק הרמב"ם בלשונו בהלכה י"ז שבה השמיענו חדוש זה וכתב יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב טומאה, כגון בגדים שנגע בהם זה הטמא למת שהן אב הטומאה, אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש אינו לוקה עיי"ש להודיענו שמדבר רק בטומאת מת, אבל כלי שנגע בשרץ הרי הוא נגע במקור הטומאה, ואדם כה"ג ענוש כרת, וע"כ על הכלי לוקה, וכן בבגדים