אור הישר (בכורות) קכב

לדוכתה, אבל אין זו משמעות לשון הרמב"ם דכתב שם בפירוש במצורע שאינו משלח קרבנותיו (עיין מו"ק ט"ו) ומשמע דהוא הדין לכל שטומאה יוצאת עליו מגופו, ובאלו שמשלחין קרבנותיהם פרט טמא שרץ וכיוצא בו, ומטין הדברים שכונתו כל טמאי מגע, אבל טמאים שטומאה יוצאת עליהם מגופם אין משלחין. ואולם טמאי מת שאני דאף שהם טמאי מגע הרי אין משלחין קרבנותיהם, ולהכי פירש טמא מת ועיין בפ"א ממחוסרי כפרה הלכה ה' ובהשגת הראב"ד שם ודו"ק)

וראיתי להגאון בעל הש"א ז"ל בספר גבורת ארי על מסכתא יומא (נדפס בפיטרקוב בשנת תרס"ז) שתמה על הרמב"ם דפסק גבי קרבן ציבור כיצד דוחה את הטומאה הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת, או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבים טמאים למת, או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת, ה"ז יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן בעזרה עיי"ש, (פ"ד מהלכות ביאת מקדש) ותמה הגאון ז"ל דכל זה שייך בפסח, אבל בשאר קרבנות ציבור מה ענין הקהל לכאן, כיון שהכהנים טהורים אינו דוחה את הטומאה, דהא לא תליא כלל בטומאת הקהל אלא בכהנים המקריבים וכו' יעויי"ש בדבריו ז"ל, ואני דעתי קצרה ואין תמיהתו מובנת לי כל צרכה, דודאי תליא מלתא בקהל דהא קרבנות הצבור קרבין בשביל כל ישראל, (ובשביל כך תיקנו מעמדות משום דאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו), וא"כ אם הקהל טמאים הרי אלמלא שק"צ דוחה את הטומאה לא היה אפשר להקריבם דאין מקריבין שום קרבן על טמא מת כדפסק הרמב"ם ז"ל ולאו דוקא פסח, וממילא כיון דאמרינן דנדחתה הטומאה לענין זה אמרינן דנסתלקה מהם הטומאה לענין אותו הקרבן, ושפיר נכנסים ומתעסקים בו, **(ועוד דיש שייכות לקהל גם בעצם עשיית הקרבן דהא שחיטה כשירה בזר, ולא תליא לגמרי בכהנים המקריבים.)** אלא דאפשר לפקפק בזה דלעולם לא נסתלקה מהם הטומאה לענין זה, אלא דהא הא דאין מקריבין על טמא מת הוא לא משום דקרבנו מוכרת להדחות מפני הטומאה, דהא אפשר להקריב ע"י שליח וכמו שמקריבין על טמא שרץ ונבילה וכדומה, אלא דהוא גזירת הכתוב גבי טמא מת, ובקרבן ציבור מסתלקת גזירה זו, אבל אין מוכרח מזה שמסתלקת טומאתם, וכן מה נאמר בשהכהנים טמאים או הכלי שרת טמאים, מאין לנו לדון שנסתלקה טומאה של מקצת הקהל שהם טמאי מתים, ולכאורה י"ל בעיקרו של דבר עפ"י מה שהניחו התוס' ז"ל בפסחים דף ס"ז דתנאי היא, דיש סוברים דדחית הטומאה בקרבן ציבור נלמד ממשמעות דמועדו, ויש סוברים דאינו נלמד משם אלא מג"ש דפסח עיי"ש, וא"כ דעת הרמב"ם היא כמו שכתב בפירוש בפ"ד מביא"מ דכל קרבנות הציבור נלמדין לענין זה ממה שנאמר בפסח דאיש נדחה, אבל אין ציבור נדחין, וכיון שכך דינם כדין הפסח, וע"כ כשרוב הקהל טמאי מת מותרין לכנוס ולהתעסק ממש כמו בפסח, וכן הדין כשהכהנים או כלי השרת טמאים, ואפילו למאן דיליף שאר קרבנות ממועדו ג"כ יש לאמר כך דהוקש לגמרי לפסח. ואולם בפסח עצמו יש לשאול מפני מה כשרוב הקהל טהורים והכהנים טמאים מותרין הטמאים שבקהל לכנוס ולהתעסק בו, ואם תאמר דכיון שהכהנים טמאים הא יטמא הבשר, וא"כ ע"כ אתה מדחה טומאת הבשר, וכיון דמותר לאכלו בטומאת בשר מותר לאכלו בטומאת הגוף, ומדאידחי אכילה בטומאת הגוף אידחי גם כן הכניסה בעזרה בטומאה, הא תינח לרבא בפסחים ע"ט, אבל לרב חסדא (דפסק הרמב"ם כוותיה) דלא תליא טומאת הגוף וטומאת בשר בהדדי עדיין קשה, וגם לרבא לא א"ש כמובן, וקצרתי, ויש עוד דברים בגו. ולכאורה י"ל דאם לא תניח כן אלא דאין טומאה נדחית בטומאת הנוף. אלא שהכהנים שהם טמאים עושים בשביל הקהל, ואותם מהקהל שהם טמאים נדחים, א"כ הכהנים עצמם דינם כאותם הטמאים אלא שעושים בשביל הקהל כדי שלא יתבטל הקרבן מן הצבור, נמצא שהכהנים עצמם שהם יחידים נדחים ואינם עושים פסחי עצמם, וזה דבר שלא נתן להאמר דהכהנים לא יהיו בתורת פסח זה ויעשוהו בשביל אחרים, וע"כ דנדחה לכל הטמאים וגם טמאי הקהל בכלל אף שהם יחידים, ויש לפקפק בזה, ואולם פשט הדבר נראה דכיון שהכהנים טמאים הרי מוכרחת טומאה להדחות בקרבן זה והרי הוא סוף סוף קרבן שנעשה בטומאה ושוב אין אתה יכול לחלק ולאמר דרק רוב הקהל הטהורים יעשוהו והטמאים לא יעשוהו, דזה שייך רק בקרבן שנעשה בטהרה, והוא הדין כשהכלי שרת טמאים במת, דהוא נעשה בטומאה כיון שהכהנים נטמאים ע"י הכלי שרת, וי"ל עוד דזה בנוי על היסוד שהניחו שם בפסחים ע"ח שאין קרבן צבור חלוק, שאי אתה יכול לחלק בקרבן צבור לאמר שחלק מהצבור יעשו בטומאה וחלק מהם יעשו דוקא בטהרה, וגם זה כן שאי אתה יכול לחלק ולאמר שהכהנים יעשו בטומאה, והקהל יעשו דוקא בטהרה כלומר דרק הטהורים יעשוהו ויתעסקו בו ולא מקצתם שטמאים

והנה בענין זה הוקשה לי לכאורה פסק הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מק"פ הלכה ט' דכשהכלי שרת טמאים בשרץ אינו נעשה בטומאה כיון שאין הכהנים נטמאים מהכלים, מדחים רק טומאת בשר שהיא בלאו, אבל לא טומאת הגוף שהיא בכרת עיי"ש, ואיך פסק כך והלא לשיטתו בפ"ד מביאת מקדש אין טומאת שרץ נדחית אלא דוקא טומאת מת ובפירוש כתב שם שנטמאו הכלים במת דוקא יעויי"ש, וא"כ איך נדחית טומאת בשר ונתישב לי דאזיל לשיטתו דאכילה הותרה לטמאי שרץ, וממילא אכילת בשר הטמא מחמת שרץ הותרה, ומצאתי אח"כ כדברי בצל"ח לפסחים ע"ח, וצריך להוסיף דמה שדקדק לכתוב בכלים שנטמאו במת דוקא, היא לענין שאר ק"צ דלא הותרה בהם אכילה כלל,