אור הישר (בכורות) קכא

משום דאין הפסח דוחה טומאתם, ואיך יותר להם לאכול, ואי דלפי דברינו גם בזבים וזבות אין האיסור מן התורה, זהו משום הדרשא דכל טהור יאכל בשר הנ"ל, ומדרבנן עכ"פ אסור, ואף בפה"מ כן אסרי ב"ש מדרבנן בלבד, ומעתה יתישב לכאורה פסק הרמב"ם ז"ל בנקל דמשמע מלשונו ז"ל ג"כ שאינו אלא מדרבנן דכתב דזבים וזבות לא יאכלו ואם אכלו פטורים עיי"ש בהל' ק"פ פ"ז, וכתב פטורים סתם ולא פטורים מכרת, ומשמע דפטורים לגמרי, וידוע עד כמה הרמב"ם ז"ל נזהר בלשונו וכאן שינה מלשון המשנה (ועיי' בפי"ח דפסה"מ שכתב דטבול יום האוכל קדש אינו חייב כרת אבל לוקה, וכאן סתם דבריו), וכיון שכך יפה כתב דטמאי מגע אוכלים, אף דאין טומאה נדחית אצלם לענין כניסה במקדש ועבודה, מכ"מ לענין אכילה שפיר דמי דאף לטמאי זיבה וכדומה אינה אסורה אלא מדרבנן ובטמאי מגע לא אסרו בפסח הבא בטומאה ואיירי באופן שנטמאו אחר ששחטו וזרקו עליהם ולא נטהרו, או שנטמאו בלילה, באופן שהם מנויין, **(או לפי המבואר להלן דבפסח הבא בטומאה מודה הרמב"ם דעכ"פ שוחטין וזורקין על טמאי שרץ.)** ועלה בדעתי עוד לחזק דרך זו עפ"י פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בזבחים ל"ד בטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה דריש לקיש אמר לוקה ור' יוחנן אמר אינו לוקה כדתני ברדלא אתיא טומאתו טומאתו וכי כתב ההוא לאחר זריקה, כלומר דמלקות ילפינן בג"ש טומאתו מעונשו וכל היכא דליכא עונש ליכא אזהרה עיי"ש, וא"כ ה"נ כיון דליכא עונש בזבים וזבות שאכלו בפסח הבא בטומאה ליכא אזהרה, ואין כאן איסור תורה כלל, ואחר שבא לידי ספר הצל"ח מצאתי שכיוונתי בנקודה זו לדעת הגאון הנו"ב ז"ל בפסחים צ"ה שהקשה במשנתינו שם בפסחים לר' יוחנן אמאי לא תני פטורין סתם דלר"י ליכא לאו ותירץ משום דתני שם ור"א פוטר אף מביאת מקדש, אבל מלקות מודה דחייב משום הכי תני פטורין מכרת, וא"כ לפי דבריו אין שום ראיה ממשנתינו דחייבין בלאו, וכיון דהרמב"ם ז"ל פוסק כר"י לגבי ר"ל א"ש מה דכתב כאן פטורין סתם, ויש להקשות לפי זה אמאי פסק רבינו ז"ל בפי"ח מפסה"מ דטבול יום שאכל קדש פטור מכרת אבל לוקה, והרי אזהרה למדנו מעונש והיה ראוי להיות פטור לגמרי, ויש לחלק ולאמר דעיקר הג"ש הוא לענין הבשר עצמו דכל בשר שחייבין עליו כרת חייבין עליו לאו, וכל שאין חייבין עליו כרת אין חייבין עליו לאו אבל לענין האדם האוכל אין דנין כך והכא שאני משום דכתיב טומאתו עליו הרי הוא ממעט טבול יום מכרת משום דאין כל טומאתו עליו כדכתב הרמב"ם שם, אבל בלאו לא נאמר מעוט זה וטבול יום איקרי טמא וע"כ חייב בלאו, ואולם אף אם נקבל חלוק זה אעפי"כ אינו נוגע לנדון דידן דכאן ג"כ אנו דנין על הבשר של פסח הבא בטומאה דבשר זה שנאכל אף לטמאים אין חייבין עליו כרת, והוה דן בג"ש הנ"ל דעל בשר זה אין חייבין אף בלאו. אמנם מלבד מה שאין רמז ברור לחדוש זה בדברי הראשונים, אינו יכול לעמוד בפני העיון וד"ל, ובעיקר הענין הנה אף בלי שיטת הרמב"ם קשה כאן, דהא משמע מלשון הגמרא (אשכחן דפליג רחמנא בין טומאה יוצאה עליו מגופו לאין טומאה יוצאה עליו מגופו) דהוא כלל שכל טמאי מגע אוכלין בפסח הבא בטומאה, ואינו חדוש בטמא מת בלבד, ואם כן הרי יקשה לן דהא אין זה כלל אליבא דכולי עלמא, דהא למאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ, הרי הכל מודים דאין הפסח בא בטומאה כשהצבור טמאי שרץ, דהא ביחיד אינו נדחה, וכל שביחיד אינו נדחה וכו', ואם כן אליביה אין טמאי שרץ ונבילה אוכלין בפסח הבא בטומאה, ואף דיש לדחוק בזה, מכל מקום פשטות לשון הסוגיא מורה דהוא דבר ברור בלי חולק דטמאי מגע בכל טומאה שהיא מותרין לאכול בפסח הבא בטומאה, ויש לעורר בזה עוד וקצרתי. ח

והנה לכאורה אין מקום כלל למה שרצינו לחדש דאין איסור דאורייתא באכילת פסח הבא בטומאה לזבין וזבות, דא"כ מפני מה לא יעשו זבין וזבות פסח הבא בטומאה, כשרוב הקהל טמאי מת הא ראויים לאכלו, ואי דהתורה דחאתם דנאמר טמא לנפש, הא י"ל דזהו רק שאין עושין את הפסח בעצמם דאסורים לכנוס בעזרה ולהקריב, אבל ע"י שליח שפיר מצו למיעבד בפסח הבא בטומאה דהא ראויים לאכלו, וי"ל עוד דכמו דלזקני דרום בפסח הבא בטהרה טמא מת ששחטו וזרקו עליו הפסח כשר ויצא ידי חובתו (דאיש לפי אכלו הוא רק למצוה) ולכתחלה לא יעשה אבל בדיעבד כשר ה"נ נאמר לכו"ע לענין זבים וזבות בפסח הבא בטומאה. (ועיין זבחים כ"ב)

אולם לשיטת הרמב"ם ז"ל דאליביה קיימינן הכא לא קשה דהא שיטתו היא בסוף פ"ב מביאת מקדש דלאו דוקא פסח אלא הוא הדין בכל הקרבנות אין מקריבין על טמא מת עד שיטהר, וא"כ אין זה שייך לאכילה כלל דהא זה נוהג אף בקדשי קדשים שאינם נאכלים אלא לכהנים, ולא שייך בהו אכילת בעלים כלל, וא"כ לא יהיה זב בפסח הבא בטומאה קל מטמא מת בקרבן יחיד, ורק בטמא מת בצבור גלי קרא דפסח דוחה טומאתו אבל בזב כיון דלא נכנס בכלל זה חזר לדינו דאין מקריבין עליו שום קרבן ואינו ענין לאכילה כלל, אלא דיש לפקפק דלמא רק בטמא מת הדין כך, אבל זב משלח קרבנותיו בשאר קרבנות והדרא קושיא