אור הישר (בכורות) קכ

וראוי להעיר לברייתא אליבא דב"ה דאסרי לעכו"ם, ואעפי"כ מתירים פה"מ לנדות מפני מה לא החמירו עכ"פ מדרבנן לאמור לנדות, ואי דלא ילפי מפסח הבב"ט, הא מצינו חלוק זה בעלמא בתרומת חוץ לארץ בנדה דף ל"ג ולעיל דף כ"ז דמותרת לטמאי מגע ואסורה לטמאים שטומאה יוצאת עליהם מגופם. ועיי' במשנה דחלה פ"ד משנה ד' ובירושלמי שם דאמרינן חומר הוא בטומאה יוצאת מגופו עיי"ש, ויש לחלק וק"ל. (והתוס' ז"ל כתבו כאן דה"ה לטמאי קרי שהן בכלל טמאים שטומאה יוצאת עליהם מגופם, ומובן דלא שייך לכאן הא דרב הונא דאמר בנדה דף כ"ב דאף הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה דהוה בעל קרי נוגע ולא רואה והרבה יש להעמיק בשיטת הרמב"ם ז"ל שם ואכ"מ)

והנה מפורש בסוגיא בכאן דבפסח הבא בטומאה מחלקינן בין טמאים שטומאתם יוצאת עליהם מגופם לאינה יוצאת עליהם מגופם, ונמצא לפי"ז דטמאי מגע כגון טמאי שרץ ונבילה מותרין לאכול פסח כשבא בטומאה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות ק"פ פ"ז, ואמנם יש להתבונן בדעתו, דהרי יסוד החלוק לפי סוגיתנו אינו משום ההפרש שיש בין שני מיני טומאות הללו בלבד, אלא משום דגלי רחמנא טמא לנפש, ואף ב"ש לא הביאו מקור אחר לזה לחלק בכך, אלא מדאשכחן דפליג רחמנא בפסח הבא בטומאה, והרי הוא ע"כ מקרא זה דטמא לנפש, ונמצא לפי"ז דשיעור הכתוב הוא דכשרוב הצבור טמאים טומאת מגע כגון טומאת מת הפסח בא בטומאה, וא"כ כשהם טמאים טומאת מגע שרץ ונבילה וכיוצא בזה הרי דינם כטמאים טומאת מת, ואולם הרמב"ם ז"ל פוסק דאין הפסח בא בטומאה אלא כשהם טמאי מת דוקא, אבל לא כשהם טמאי שרץ ונבילה, הרי דהוא מפרש דטמא לנפש דוקא וגזיה"כ היא, ומעתה יפלא ממנו מהיכן לו יצא חלוק זה לענין אכילה, דאעפי"כ כשרוב הצבור טמאי מת ומקצתם טמאי שרץ ונבילה, אותם טמאי שרץ ונבילה מותרין באכילת הפסח. וכבר תמה עליו הכ"מ ז"ל והניח בצ"ע. והנה בראשית עיוני בזה עלה בדעתי להטיל ספק גדול בעצם הדין בהא דאין אוכלים זבין וזבות נדות ויולדות בפסח הבא בטומאה כמפורש במשנתנו בפסחים צ"ה אם הוא מדאורייתא, דאף דשנינו ואם אכלו פטורין מכרת מכ"מ אין מזה הכרח גמור דלאו יש בה כמו שיתבאר להלן, ובירושלמי משמע דאינו מדאורייתא דגרסינן שם בפסחים פ"ט הלכה ד' תני ר"מ מחייב ור"ש פוטר מאי טעמא דר"ש והבשר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים את שהוא מותר לטהורין חייבין עליו משום טומאה יצא פסח שבא בטומאה יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות עיי"ש, ואילולא שנאמר דנוסחתנו משובשת יצא לנו דלשיטת הירושלמי אף לאו אין בה, ורק מדרבנן אסורין לאכול, ואמנם הלשון אינו מדוייק בכל אופן, דהא עכ"פ לכתחלה אסורין משום דאינן מנויין ואין הפסח נאכל אלא למנייו וזהו מן התורה, אכן י"ל דמשכחת לה שיהיו מותרין מה"ת לאכול לכתחלה כגון שבשעה ששחטו וזרקו עליהם לא היו עדיין טמאים בטומאות הללו, וכגון בזבה ששחטו וזרקו עליה בשני ואח"כ ראתה, (ועיי' בפסחים דף פ'), ואף למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ, ואף אם נסבור דגם בפסח הבא בטומאה הדין כך שאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ משכחת לה שפיר כגון שטבלה ושוחטין וזורקין על טבול יום, ובזב בלא"ה א"ש דתלה אותו הכתוב בראיות. ומשכחת שנעשה זב לאחר ששחטו וזרקו עליו וכן בנדה ויולדת. ובתוספתא גרסינן בזמן שהפסח בא בטומאה טמא מת נכנס לעזרה ואוכלו, זבים וזבות לא יכנסו ואם נכנסו חייבים עיי"ש, ולא נאמר גבי זבים וזבות שלא יאכלו, ואפשר דהכונה היא דאף לכתחלה אסורים לאכול, אבל אין איסורו מה"ת. ואולם מתלמודא דידן משמע דהוא מדאורייתא ואינם פטורים אלא מכרת דאמרינן בפסחים צ"ה על משנתינו נאכל לטהורים חייבים עליו משום טמא שאינו נאכל לטהורים אין חייבים עליו משום טמא עיי"ש, וכן משמע מלשון הגמרא דכאן דאמרינן מדאשכחן דפליג רחמנא וכו', אכן הכרח גמור אין לנו מכאן, דהא בקרא לא נתפרשה אכילה, אלא שאין הפסח דוחה טומאת זיבה וכדומה, ומזה אנו דנים לחלק בין הטומאות, ולכאורה קשה מה הביאו ב"ש ראיה מכאן, הלא הדבר פשוט דטמאים הללו אין אוכלים מפני שאצלם לא נדחתה טומאה דהא אין עושים בטומאה, ומהכ"ת יותר להם לאכול, ועיקר החדוש דמשנתינו הוא שאעפי"כ אם אכלו פטורים מכרת, אבל טמאי מגע אוכלים משום דנדחתה טומאה אצלם ועושים פסחם, וא"כ אין זה משום שחלקה תורה לענין אכילה דוקא, וע"כ דכונת הגמרא היא דמזה עצמו אנו למדין לחלק בין הטומאות מאחר שחלקה תורה וגזרה דפסח דוחה טומאת מגע בצבור ולא טומאה היוצאת מן הגוף, ומה שהביא סתמא דגמרא משנה זו המדברת דוקא באכילה, הוא משום דמה דפשיט לן בכולא תלמודא שאין טומאה היוצאת מן הגוף נדחית בצבור לא איתמר בשום משנה אחרת אלא בזו דאיתמר בה מכללא, וכן כפסחים ס"ג הביאו ממשנה זו הא דאין טומאת זיבה נדחית בצבור עיי"ש, וא"כ י"ל דכונת הגמרא בכאן היא דאשכחן דפליג רחמנא לענין פסח בכלל, וממילא מזה אנו דנים דטומאה היוצאת מן הגוף חמורה מטומאת מגע ואף מטומאת מת, והביאו משנה זו דשם הוא המקור היחידי במשנתינו לחלוק זה בין הטומאות לענין פסח, וממילא אין הכרח לאמר דהלשון אשכחן דפליג רחמנא הוא לענין אכילה, אלא דפליג לענין הקרבת הפסח, וע"כ סמכו חכמים ע"ז ואסרו אכילתו לטמאים שטומאה יוצאה עליהם מגופם, אף באופן שאין בזה איסור שלא למנוייו, וכנ"ל, ומזה למדו ב"ש להחמיר בפה"מ ולאסור לנדות אף דמותר לטמאי מגע, משום דאשכחן דפליג רחמנא בין הטומאות לענין הקרבת הפסח, אף דמהאכילה אין שום ראיה כלל, דהא דטמאי מגע אוכלים הוא משום דפסחם דוחה טומאתם, וטמאי זיבה וכדומה אין אוכלים