אור הישר (בכורות) קיט

תאמר שאיסי בן יהודה לא אסר אלא מדרבנן, א"כ למה נדחק כ"כ לאמר על משיח צדקנו שאין למדין מן התקוע, יאמר שבימי דוד עדיין לא נאסר שני מינין טמאים, וכן מה הביאו חכמים ראיה מכאן, שמא אז עדיין לא נגזרה גזירה והיה מותר ועיין עירובין פ' עושין פסין), ודוחק לאמר דהיתה מסרת בידם שכבר באותן הימים נגזרה גזירה זו, ואולי יש לישב עפ"י דברי הט"ז ז"ל הידועים דדבר המפורש כתורה להיתר אין כח ביד חז"ל לאסור, ולכן הביאו ראיה זו מן הכתוב, דדברי קבלה לענין זה כדברי תורה דמיין, ולפיכך לא השיב איסי בן יהודה כתשובתנו, ועדיין הדבר צריך תלמוד

, וראיתי להרא"ש ז"ל שאומר דלא קי"ל כאיסי בן יהודה דהק"ו פריכא הוא, דלא אסרה תורה יותר בכלאי בהמה מבכלאי בגדים שאף כלאי בהמה אינם אסירים מה"ת אלא כשקשורים יחד, עיי"ש בדבריו ז"ל בהלכות כלאים סימן מ"ט, ולא אבין אם ק"ו פריכא הוא, וכי לא היה ביד החכמים להשיב עליו כך, ואולי מכאן ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל שדעתו בפ"ט מכלאים הלכה ז' שהמנהיג כלאים לוקה אעפ"י שאינם קשורים ועיי"ש בפירוש הרדב"ז ז"ל (ברמב"ם דפוס ווארשא), וא"כ איננו ק"ו פריכא, ואולם הרא"ש לשיטתו דהוא דוקא כשקשורין יחד

וראיתי שם בהרא"ש שסותר דעת הרמב"ם בכלאים מהא דר"י ור"א דהמנהיג שור פה"מ לוקה, אעפ"י שאין כאן מין טהור ומין טמא, ומביא דברי הרמב"ם בפ"ט מכלאים שהוא כקודש וחול המעורבין והרי הוא כבהמה הטמאה עם הטהורה, ואומר הוא ז"ל שדוחק לעשות חול כטמא, ולפלא בעיני שלא הרגיש שהרמב"ם מבסס דבריו עפ"י יסוד הדרשא דהברייתא דקרא הכתוב לפה"מ בהמה טמאה ודוקא בנדון זה הוה החול כטמא לגבי הטהור

ובענין זה דכלאים דפסה"מ יש להביא כדמות ראיה לפירושנו לעיל שגם הרמב"ם סובר הדרשא דצבי ואיל וכלאים דפסה"מ ושאין זה סתירה לשיטתו, דגרסינן בחולין קט"ו ע"ב שרבי למד לאו לאכילת בשר בחלב מפרשת פה"מ לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר וכו' צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בשני מינין אף כאן בשני מינין, עיי"ש, ועיין בפירושי רש"י ותוס' ז"ל שהכונה היא דפסה"מ הן תערובת קדש וחול, וע"ש בתוס' ז"ל שזה נלמד ממה שהקישו הכתוב לצבי ואיל, וע"כ הכונה היא כך דפשטות הלשון מורה כן, במה הכתוב מדבר בשני מינין, ואם כפירוש רש"י הרי זה שנאמר כאן צבי ואיל אינו שייך כלל להדין שפה"מ יש עליו תורת כלאים, אלא דהוא משום שמעורבין בו קודש וחול והוא כשני גופין בגוף אחד, ולא היה לו לאמר במה הכתוב מדבר בשני מינין אלא לאמר שמדבר בגוף אחד שהוא כשני מינין, וא"כ הרי לנו דרבי מפרש שהאיסור דכלאים בפה"מ הוא משום שהוקש לצבי ואיל, ומוכח דגם בשני מינים טהורים יש כלאים מה"ת, וע"כ דאין זה סותר לשיטת הרמב"ם דתרוייהו צריכי, וכנ"ל, אכן אין זו ראיה באמת כמובן, ובלא"ה אפשר לפרש דאין כונת רבי כלל על היקש דפה"מ לצבי ואיל, אלא דכונתו שכאן בפרשה זו מזכיר שני מינין צבי ואיל, ז

הנה באותה סוגיא דבכורות ל"ג שאנו עסוקין בה מצינו עוד פלוגתא דב"ש וב"ה אי מאכילין בכור בע"מ לנדות דלב"ש אין מאכילין ולב"ה מאכילין ושרש פלוגתתם דב"ש מחלקין בין טומאה יוצאת עליו מגופו לאין טומאה יוצאת עליו מגופו וב"ה אין מחלקין בכך, וטעמן של ב"ש משום דאשכחן דפליג רחמנא כך בפסח הבא בטומאה וב"ה סברי דרק התם גלי רחמנא טמא לנפש, אבל הכא טמא סתמא כתיב לא שנא, עיי"ש בסוגיתנו

ובהשקפה ראשונה יראה דהאי ברייתא אליבא דב"ה היא דלא כר' עקיבא, דלר"ע הרי ב"ה מתירין אף לעכו"ם ודרשי לה מקרא, וא"כ פסה"מ לאחר שחיטה הם לדידהו חולין גמורים ול"ל לסתמא דגמרא לפרש טעמם דלא ילפי מפסח הבא בטומאה משום דמאי דגלי קרא גלי ומאי דלא גלי לא גלי, הא מהכתוב עצמו מוכרח ממה שהוקשו פסה"מ לצבי ואיל לאמר שמותרין לעכו"ם, דהם חולין גמורים לאח"ש **(ועיין ש"ך ביו"ד סי' ש"ו ס"ק ח', והערה זו שייכה לכמה דברים שפלפלנו בהם בקונ' זה בסימן א', והבן)** ואצ"ל שמותרין לנדות, אלא דהא גופא קשיא מנ"ל לב"ה אליבא דר"ע דקרא להתיר לעכו"ם דלמא לעכו"ם לעולם אסור להאכיל פה"מ דכל מאי דאפשר לקיים ההיקש דובשרם יהיה לך וגו' מקיימינן, אלא דקרא אתי להתיר לנדות, וי"ל דהא לא קשיא דמסתבר יותר לאוקמא קרא להתיר לעכו"ם, דהא הנכרי בעצמו אינו מצווה כלל, אלא דהישראל מצווה שלא להאכילו קדשים, ובפה"מ לא הקפידה תורה על כך, אבל לנדות שאני דהן עצמן מצוות שלא לאכול קדשים ואף דהתירה תורה פה"מ לטמא הרי יש סברא לחלק בין טומאה יוצאת עליו מגופו לאינה יוצאת עליו מגופו, וא"כ אפשר דאסורין לנדות וקרא להתיר להאכילן לעכו"ם וע"כ הוצרכו לאמר דלב"ה לא מסתבר להו לחלק כאן חלוק זה מאחר דהתירה תורה לטמא סתמא אין לחלק בכך מהסברא, אם לא במקום שפירשה תורה שיש חלוק בזה, וכגון בפסח הבא בטומאה דגלי קרא טמא לנפש (ועיי' ברמב"ם פ"ט מהל' קרבן פסח הלכה ז' ובכ"מ שם). ועיי' צל"ח לפסחים ע"ג.