אור הישר (בכורות) קיח

ניכר בחוש כמו פסול טמאה אבל א"כ עכ"פ יקשה ממנהיג בהמת חולין בע"מ ובהמת קדש, וכן מחיה, ויש לפקפק עוד בזה), ואף דאין להקשות לדעת הרמב"ם דהא אין הדמיון עולה יפה לבהמה טמאה וטהורה דהא יכול לסלק ההבדל ע"י שאלה, דזה ל"ק דהא להרמב"ם אין זה דמיון מן הסברא אלא גזה"כ, אבל מכ"מ קשה כנ"ל ויש לישב. וכמ"כ יש להתבונן אם כונת רבינו ז"ל היא דלהכי קראה הכתוב טמאה כדי ללמדנו שלוקין עליה משום כלאים, או דקראה טמאה כדי שנדע שמדבר בבע"מ וממילא אנו למדים לענין כלאים, ומיהו משמע כלשון הראשון, דבספרא דרשו הטמאה לרבות הקדישה כשהיא מתה שנפדית אף דלא שייך בה העמדה והערכה, וכונתם דל"ל לאמר טמאה כלל, יאמר אשר לא יקריבו ממנה לה' ונדע שמדבר בבע"מ, וע"כ להכי, אבל הרמב"ם ז"ל נראה שסובר דזו אסמכתא בעלמא דל"ב קרא כלל דהוא כמקדיש מטלטלים בעלמא, וכן כתב בפרק ה' מהלכות ערכין וחרמין הלכה י"ב, אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין עיי"ש, וע"כ דקרא אתי ללמדנו דין כלאים, (ועל דרשת הספרא יש לדייק דהא אי הוה כתיב אשר לא יקריבו בלבד הייתי אומר דכל איסורי מזבח בכלל זה ויש להם פדיון, וע"כ כתיב הטמאה ללמדנו שמדבר בבע"מ שפסולה ניכר בחוש כמו פסול דבהמה טמאה, ויש לדחות, ואין להאריך

) ומובן מאליו דמה שכתב הרמב"ם דאיסור זה מן הקבלה, אין כונתו דקרא אסמכתא בעלמא, דאם לא היה לזה שרש בכתוב כלל לא היה לאיסור זה לשיטת הרמב"ם דין דאורייתא ממש שיהיו לוקין עליו מן התורה, אלא דקרא הוא דרשא גמורה, אלא דבלא הקבלה פשוט שלא היינו מחדשים איסור כזה שהרי סוף סוף אינו במשמעו של פשוטו של מקרא, אלא דנלמד בצירוף תושבע"פ

והרבה יש להאריך בענין זה, אבל הזמן קצר, ואי"ה עוד חזון למועד

, בעודני מתבונן בענין זה מתעורר ברעיוני לשער איך היה רבינו הגדול ז"ל מפרש בסוגיתנו חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא, ובפרט שלפי מה שהביאו בש"מ היתה גירסא בגמרא בפירוש דהוא לדין כלאים בפסה"מ, ומי כמוהו חקר ובדק כל הגירסאות והנוסחאות בכל דברי חז"ל. ועולה בלבי שאיננו יוצא מגדר האפשרות שגם הרמב"ם פירש כר"ח, והרכיב פירוש זה עם היסוד שהתורה קראה לפה"מ בהמה טמאה, וע"י הרכבה זו יצא לו שאין מזה סתירה לשיטתו דאין כלאים דהנהגה אלא במין אחד טמא ומין אחד טהור והוא דאיצטריך לן תרי קראי לטעת שרש בתורה הכתובה לההלכה המקובלת לענין כלאים בפה"מ, וההיקש דצבי ואיל הוא באמת להורות שהוא כשני מינים לענין כלאים, ואין מזה סתירה לשיטתו, דהא גם בשני מינים טהורים יש כלאים דהרבעה, ומה שקראה תורה לפה"מ בהמה טמאה הוא כדי להורות שהוא לא רק כשני מינין ששניהם טהורים ואין בו אלא איסור הרבעה בלבד אלא הוא גם כשני מינין נפרדים בטמא וטהור ויש בו גם כלאים דהנהנה, וצריכי תרי קראי, דאי מקרא דהטמאה לא הייתי מחדש דבר נפלא כזה דגוף אחד הוא כשני גופין, אלא דאחרי שידענו מצבי ואיל שהכתוב חושבו לשני גופין נפרדים אנו אומרים דהכינוי טמאה הוא על גוף אחד משני אלו, והגוף השני בגדר בהמה טהורה ולוקה גם על הנהגתו. ואי כתיב רק ההיקש דצבי ואיל לא הייתי דן אלא שמדמה אותו לשני מינים ששניהם טהורים, ואין בו אלא כלאים דהרבעה

ואולם לבי מהסס בזה מפני שהרמב"ם לא הזכיר כאן את ההיקש דצבי ואיל

, ואפשר דשיעור דבריו הוא שמתחלה הניח את היסוד שעשאו הכתוב כשני גופין, כלומר שיש בו תורת חולין ותורת קדשים, וכיון שידענו שהוא כשני גופין, ומצאנו שהתורה קרא אותו בהמה טמאה, אנו אומרים דלא על כולו הניחה כינוי זה אלא על אחד משני צדדיו והיינו הצד הפוסל אותו למזבח, וממילא הצד של קדשי מזבח שנשאר בו הוא בגדר בהמה טהורה וע"כ לוקין על הנהגתו, ואצ"ל על הרבעתו

, ובעוד רעיוני משוטטים בענין זה נפלאו מבינתי דברי איסי בן יהודה בתוספתא דכלאים פרק ד' ובירושלמי פרק ח' הלכה ב') אסור לרכוב על הפרדה מק"ו ומה בגדים שאני מותר ללבוש זה על זה אני אסור בתערובתו בהמה שאני אסור לנהוג זה עם זה לא כש"כ שאני אסיר לרכוב עליה, והא כתיב וירכבו איש על פרדו וינוסו, אמר להם אין למידין מן המלכות (פי' שלא כדין עשו), והא כתיב והרכבתם את בני שלמה על הפרדה אשר לי אמר להם אין למידין מן התקוע (עיי' ברא"ש הלכות כלאים דפירושו תקע עצמו לדבר הלכה ושלא כדין עשה), א"ל הרי הוא אומר ויעש הישר בעיני ד' וגו', עיי"ש, (ובירושלמי הגירסא שעל זה השיבם שבריה היתה מששת ימי בראשית)

והנה רואים אנחנו כאן ענין הדומה להא דר"י ודר' אושעיא בפה"מ שני גופין בגוף אחד, אבל בעצם הסברא הרי החלוק מבואר דזה שנולד משני מינים הרי הוא מין בפ"ע ואין בו שני גופין, והדומה לפה"מ הוא לא פרדה אלא אדם שחציו עבד וחציו בן חורין דאסור בין בשפחה בין בבת חורין וכן כתבו התוס' חולין דף ע"ט ע"א בענין זה דפרדה וז"ל לא דמי לחציו עבד וחציו בן חורין דהכא כלאים אמר רחמנא דוקא תרי מיני, וכל פרדות הבאין מסוס וחמור מין אחד הוא עכ"ל, ואולם איסי בן יהודה סובר שגם כאן הוא כשני גופין בגוף אחד, ויש לדון הרבה בסברתו, אבל לא לכך אני מכיון, אלא להבין עפי"ז איך יפרנס הרמב"ם ז"ל שיטתו בכלאים, הרי סוס וחמור שניהם מינים טמאים, וא"כ לא שייך כאן איסור דאורייתא כלל,