אור הישר (בכורות) קיז

כשני מינים דאי אפשר לשני בע"ח שיהיה זה טמא וזה טהור ויהיו שניהם בני מין אחד. ואין צריך לאמר שכל זה רחוק וזר

ואולם רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שכל את ידיו כאן בחכמה רבה, דמצד אחד לא רצה להניח שיסוד האיסור הזה הוא דרשת ההיקש דצבי ואיל, דזה היה סותר לשיטתו דאין כלאים דהנהגה אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא, וכן היה הדבר רחוק בעיניו לפרש דחולין וקדשים הוו כטמא לגבי טהור, וע"כ בנה יסודו על הנחה אחרת והיא דהתורה קוראה לבהמת קדשים שהוממה בשם טמאה, ואין הכונה דכולה היא בסוג זה, אלא שהצד הפוסל אותה ונותן בה כח חולין הוא צד טמא, ונמצא שהצד האחר שנותן בה כח של קדשי מזבח הוא בערך אליו צד טהור, והרי היא בהרכבה של טהור וטמא, ואסורה בהנהגה מה"ת, וכן בהרבעה, דנגוד זה של טמא וטהור הוא כנגוד שבין שני מינין, דא"א למין אחד שיהיו בו טהור וטמא. והנה ז"ל הרמב"ם בפ"ט מהלכות כלאים הלכה י"א, בהמת פסולי המוקדשין אעפ"י שהיא גוף אחד עשאה הכתוב שני גופין, מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד, הרי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה'. מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין. לפיכך החורש בפסולי המוקדשין לוקה, או המרביע לוקה משום כלאים, ואיסור זה מדברי קבלה עכ"ל

, ואמנם הרבה צריך לדקדק בדבריו (א) למה דייק לאמר מפני שהיתה קודש, מה בא להוציא מכאן. וכפי הנראה בא למעט הומם ואח"כ הקדישו שאינו קדוש קדושת הגוף דאיסור זה אינו אלא בבהמה שהוקדשה תחלה קדושת הגוף ואח"כ הוטמה, ואולם כמובן בכור שנולד במומו אינו מוצא מכלל זה דהוא קדוש קדושת הגוף, (ב) כפי הנראה אינו מבדיל בין קודם פדיון ולאחר פדיון דהרי סתם לשונו, ועיין במל"מ ז"ל שהוכיח דלדעת הרמב"ם האיסור דכלאים הוא רק לפני פדיון, אבל לאחר פדיונו אינו תערובת קודש וחול כלל, כיון שמותר לשוחטו כחולין דעלמא, והכריח כן מסתירת פסקי הרמב"ם שכאן פסק דהמרביע שור פסה"מ לוקה, ואלו בפ"א דמעילה פסק כברייתא דמו"ק דף י"ב דאסור להרביע בפסה"מ, ומשמע דאינו אלא איסור בעלמא משום עבודה בקדשים, אבל אין בו לאו דכלאים. וע"כ דכאן קודם שנפדה ושם לאחר פדיון, עיי"ש במל"מ. ואם כי איני כדאי לחלוק על המל"מ ז"ל, בכ"ז אין אני רואה לקוצר דעתי הכרח לשיטתו, דהרי באמת צריך להבין דהלאו דהרבעה בשור פסה"מ הוא כך, דכשמנהיג שור פה"מ אתה מפריד בדמיון את השור הזה ואתה אומר שהוא כשתי בהמות אחת טמאה ואחת טהורה, וכן כשמרביע השור הזה על מינו אתה מפרידו לשנים ואתה אומר שיש בו בהמה טמאה וטהורה והבהמה הטמאה הרי היא מין אחר מזה שאתה מרביעו עליה דטמא וטהור נפרדים במין כנ"ל, וע"ז לוקה, וממילא דאין אתה יכול להחמיר בו יותר מאילו היתה כאן בפועל ממש הרבעה של מין אחד על מין אחר, והנה קי"ל דמה"ת אינו לוקה במרביע אלא כשמכניס כמכב"ש (ב"מ צ"א), אבל בהעלאה בעלמא אינו לוקה אלא אסור מדרבנן, וא"כ שפיר י"ל דהא דכתב הרמב"ם בפ"א דמעילה שאסור להרביע בפה"מ, כונתו אפילו בהעלאה בעלמא משום עבודה בקדשים, ואי דהא בלא"ה אסור מדרבנן אפילו העלאה בעלמא מטעם כלאים, י"ל דהאיסור דרבנן אינו אלא בשני מינים נפרדים ממש, אבל לא במרביע שור פסה"מ על מינו, אלא שאסרה תורה כמכב"ש משום שחדשה לנו דבר נפלא דהוא בעצמו כשני מינים, וע"כ הוצרך להשמיענו שיש כאן איסור משום עבודה בקדשים. (ויש להסתפק קצת באומר לעכו"ם להרביע בהעלאה בעלמא אם אסור, דהא הוא איבעיא דלא איפשטא שם בב"מ אם יש בכלאים איסור דאמירה לעכו"ם, והרמב"ם פוסק לחומרא, אף דהוא ספיקא דרבנן, ואפשר דהוא רק באומר להרביע ממש אבל לא במצוה להרביע בהעלאה בעלמא, וכן יש להסתפק בעבודה בקדשים אי שייך האיסור דאמירה לעכו"ם, ובפרט באומר לו להרביע פה"מ דאין איסור העבודה שבהרבעתו אלא מדרבנן, ואפשר דבקדשים שייך יותר האיסור דאמירה לעכו"ם דאנו מדמין להטלת מום שאסור מה"ת אפילו בגרמא בעלמא (בכורות ל"ד) וג"ז בכלל גרמא, ויש לחלק ואין להאריך), ואפשר דלא פלוג אף באופן שהאיסור דעבודה אינו אלא מדרבנן, וא"כ אפשר דמצד הרבעה דכלאים לא היה אסור באומר להרביע בהעלאה בעלמא, אבל מצד עבודה בקדשים אסור גם בזה, ויש לפקפק בזה (ג) יש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל דמתחלת דבריו נראה כאלו היה יסוד האיסור ההרכבה של קדשים וחולין, ובאמת אנו רואים דעיקר טעמו מפני שקרא הכתוב לפה"מ טמאה, ולא ביאר לנו רבינו במה עשאה הכתוב כשני גופין אלא אמר בסתימת לשונו אעפ"י שהיא גוף אחד עשאה הכתוב כשני גופין והרי היא כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמת הטמאה עם הטהורה המעורבין כאחד וכו' עיי"ש, וצריך להבין למה הכנים כאן כלל היסוד דקודש וחול מעורבין זה בזה, הלא אין זה הגורם איסור כלאים, אלא גזירת הכתוב שהיא כטמאה וטהורה בגוף אחד, והרי מודה הרמב"ם ז"ל שהמנהיג בהמת קודש ובהמת חולין אינו לוקה משום כלאים, וכן המרביע בהמת קדש שלא הוממה על בהמת חולין אינו לוקה משום הרבעת כלאים, ובעצם הענין צריך להתבונן דאיך יונח כאן על בהמה זו דחשיבא כטמאה, ואמת שהמל"מ ז"ל הסביר לנו דצד הטמאה שבה הוא דאסירא למזבח, אבל אם זהו שרש הדבר יצא לנו דהלאו דכלאים הלזה הוא גם במנהיג בהמת קודש ובהמת בעלת מום דחולין דגם היא אסורה למזבח, וכן במנהיגה עם חיה, וכן במנהיג שאר איסורי מזבח עם בהמת קדשים הראויה להיקרב, (ואולי דבע"מ דומה יותר לטמאה שכן פסולה