אור הישר (בכורות) קטז

הנה הפלגנו מענין לענין מסוגיתנו דבכורות ל"ג ועכשיו נשוב לדבר קצת בדרשא דר"י ודר' אושעיא. והנה רש"י ז"ל אומר כאן דלא איתפרש היכא, אבל התוס' הביאו בשם רבינו חננאל ז"ל (כך גירסת הש"ס דדפוס ווילנא) שפירשה כמין חומר וז"ל חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא. פי' בקונטרס דלא איתפרש היכא ורבינו חננאל מפרש דהיינו ההיא דפ"ב דמכות (דף כ"ב) המרביע שור פסולי המוקדשין והמנהיג שור פסוה"מ לוקה גוף אחד הן ועשאן הכתוב שני גופין, פירוש שהשור בפני עצמו נחשב כצבי וכאיל דהיינו שני מינין ולא כמו שרגילין לפרש שם שקצת הוא כקדשים וקצת הוא כחולין אלא מצבי ואיל נפקא כדקאמר הכא עכ"ל

, ועיין בשיטה מקובצת שמביא גירסא אחת בגמרא שמפורש כך דזוהי הדרשא לכדר"י ודר"א. וראיתי לרגמ"ה ז"ל בפירושו כאן שהוא אומר ג"כ דלא איתפרש היכא

והוא באמת פלא שלא נתגלה פירוש שמועה זו לרבינו גרשום ז"ל שכידוע קבל מהגאונים דבבל, ואפשר דהגאונים ז"ל לא פירשו כר"ח ז"ל משום שהיתה שיטתם דכלאים דהנהגה אינה אסורה מה"ת אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא כדכתיב קרא לא תחרש בשור וחמור יחדו, וכן היא כידוע שיטת הרמב"ם ז"ל, והלכך לא יכלו לפרש כאן דזה נלמד מההיקש לצבי ואיל דהרי צבי ואיל שניהם מינים טהורים, אלא דא"כ יצטרך להבין איך פירשו שמועה זו דר"י ודר' אושעיא במכות כ"ב, וכן איך פירשה רגמ"ה ז"ל. ואמנם מצינו לרש"י ז"ל שמפרשה שם במכות, וז"ל המרביע שור פסולי המוקדשין שנפדה אפילו על מינו לוקה שהרי גוף אחד הוא ועשאו הכתוב שני גופין דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו, תורת חולין שמותר באכילה מחוץ לפתח אוהל מועד כאילו לא הוקדש מעולם ותורת קדשים שאסור בגיזה ועבודה כדאמרינן בספרי וכו', והילכך אסור להרביעו אפילו על מינו משום כלאים שמרביע חולין על קדשים או קדשים על חולין, וכן במנהיג עם מינו, ואפילו מנהיגו בפני עצמו חולין וקדשים הוא וחייב משום כלאים דחרישה דהוא עצמו כלאים שעשאן הכתוב שני גופין ולא שמעתי ראיה מנלן דחולין וקדשים כלאים זה בזה ודבר תימה הוא עכ"ל. וכנראה שפירוש זה לא חידש רש"י ז"ל מדעתו, אלא היה מקובל אצלו מפי השמועה דכך משמעות לשונו, ויתכן דהוא פירוש הגאונים ורגמ"ה ז"ל שמאנו לפרש דזה נלמד מקרא דצבי ואיל מפני הטעם דלעיל. ולכאורה היה אפשר להסביר פירושם דוקא לפי שיטתם בכלאים, דהא לפי השיטה דאין כלאים דהנהגה אלא כשני מינין אחד טהור ואחד טמא, הרי חזינן דאין יסוד האיסור דכלאים דהנהגה תערובת בע"ח מובדלים בדבר ממשי בלבד, במין, אלא דהיסוד הוא ההבדל באיכות בטמא וטהור דבר שבעצמו הוא גזירת מלך, ולפ"ז גם בחולין וקדשים יש לדון דנוהג כלאים דהא הם ג"כ מובדלים באיכותם מטעם גזירת מלך באופן שחולין לגבי קדשים הוא כערך טמא לגבי טהור, אבל אין הסבר הזה מספיק כלל דהדעת נותנת ששני ההבדלים זה וזה גורם, כלומר דתנאי האיסור של כלאים דהנהגה הם שנים מה"ת (א) שיהיו מובדלים במין (ב) שיהיו מובדלים באיכות דטמא וטהור, ובאמת ההבדל דטמא וטהור כולל ההבדל דמין, שהרי לא תמצא שני בע"ח ממין אחד שזה יהיה טמא וזה יהיה טהור (ועיין לעיל דף ה)

ואולם בלי פירוש התוס' אינני רואה לקוצר דעתי שום אופן לישב הפירוש שמביא רש"י ז"ל אם לא שנקבל ההנחה דלעיל

ובאמת יש להפליא עליה מטעמים אחרים חוץ מזה שכתבנו לעיל, דבלא"ה אין הדמיון עולה יפה, שהרי טמא וטהור אי אפשר בעולם לסלק ההבדל שביניהם, שאי אפשר לטמא שיעשה טהור ואי אפשר לטהור שיעשה טמא, (ודוגמא לדבר במנחות כ"ג בבטל ומבטל דמין בשא"מ), אם לא כשנעשה רובע או נרבע או שהמית אדם, עפ"י עדים, דנאסר אף להדיוט ודומה לטמא), אבל בכ"ז אין כאן דמיון לחולין וקדשים דהא חולין בידו לעשותה קדש, וכן הקדש בידו לעשותה חולין ע"י שאלה, ולא תמצא בבהמת חולין ובבהמת הקדש שיהיה כעין דמיון לטמא וטהור, אלא בבהמת חולין בעלת מום שאין קדושת הגוף חלה עליה ובבהמת הקדש שאין לה שאלה כגון בכור ומעשר או תמורה, אף דגם על בע"מ חל קדושת דמים מכ"מ כיון דאין קדושת הגוף עליה יש לקיים הדמיון בדוחק. ונמצא לפי"ז דהאיסור דהנהגה בבהמת חולין ובהמת קדשים מטעם כלאים לא יתכן אלא באופן זה, ויתחייב מזה דהאיסור דשור פסה"מ לא יתכן אלא ג"כ אם הוא קדשים שאין עליהם שאלה. דהא א"א לאמר שתהיה חומרא בההרכבה דחולין וקדשים מה שאין בנפרדים כמובן

ואכן יצטרך לפי"ז להסביר האיסור דהרבעה, דבהרבעה אסרה תורה אפילו שאין הפרד באיכות דכל תרי מיני אסירי, ונצטרך להטעים את ההנחה הנ"ל, ולאמר דמאחר שהוא כטמא וטהור הרי ממילא הוא