אור הישר (בכורות) קטו

נימא דאדעתא דהכי לא אפרשה ואי דעל פגול ל"ק כ"כ דלא יועיל הרבה בעקירת ההקדש דיהיה חולין למפרע והוה חולין בעזרה, וג"כ פסול וקרב שלא כתורה, אבל על שחוטי חוץ שפיר היה יכול להקשות, אלא דדא בורכא דא"כ עקרת מה שכתוב בתורה דין שחוטי חוץ והרי לא משכחת לה כלל, אלא דמאחר דכך גזרה תורה דין דשחוטי חוץ לא משגחינן במחשבתו, (ויש להסתפק אם מתנה בהקדישו שאם ישחט בחוץ יהיה חולין למפרע, וי"ל דזה יהיה תלוי באופן תנאו שאם מתנה שמקדיש ע"מ שלא יהיה בו איסור דשחוטי חוץ הרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל, אבל אם מתנה ע"מ שאם ישחט בחוץ יהיה חולין למפרע הרי אינו מתנה על מה שכתוב בתורה ודין התורה יתקיים בהקדישו סתם, אלא שאנו באים עליו מתוך אומדן מחשבתו, וכה"ג מצינו בירושלמי דנזיר פרק ח' הלכה א' תנאי היה בלבי לכשאטמא תפקע נזירותי ממני עיי"ש. הרי דבאופן כזה התנאי קים, ויש לפקפק עוד בזה, ואין להאריך יותר), אבל בחטאת שמתו בעליה לפום ריהטא הוה סבר המקשה דהוא רק מצד הסברא, וע"כ הקשה שיתבטל ההקדש למפרע, והשיב הלכתא גמירי לה. וא"כ אשם תלוי ששחטו בחוץ הרי דינו ככל הקדשים, ולא אמרינן אדעתא דהכי לא אקדשיה, אבל מכ"מ הרי מדין התורה אינו קדוש אלא מספק, ומדין התורה אם נודע שלא חטא קודם שנשחט היה ראוי להיות חולין למפרע, אלא דאנן אמדינן דעת האדם המקדיש ואמרינן דמשום דלבו נוקפו הקדישו אף לאופן זה, והנה מצינו בתורה קרבן הנקרא א"ת שקדוש על ספק, אבל לא מצינו קרבן שקדוש באופן זה שעל הספק שחטא הוא אשם, ואם יודע שלא חטא נעשה עולה למפרע, דזהו דבר מחודש, ונוכל לאמר בזה אדעתא דהכי לא אקדשיה כשנשחט בחוץ, דלא נעקור עי"ז מה שכתוב בתורה, אלא דאעפי"כ לא נוכל לאמר שיהיה חולין ודאי דהא א"ת כתיב בתורה, ויש בו דין שחוטי חוץ כבכל הקרבנות, אכן את הצד של קודש ודאי שחדשנו על ידי הסברא יכולים אנו לסלק ע"י אדעתא דהכי, בשנאמוד דעתו דאדעתא דהכי, לא היתה מחשבתו לחדש בו קרושה ודאית שלא מן הכתוב, וא"כ נשאר ספק קודש כמו שהיה מדין התורה בלי צורך אומד מחשבת האדם שלבו נוקפו, וע"כ פסק הרמב"ם דהשוחטו בחוץ פטור, ויש להשיב על זה, ומחוורתא בישוב הראשון. השמטה

במה שנתעוררנו בחדושו של הנוב"י ז"ל שיש לאו דלא תותירו בזבח פסול אף ביום זבחו מצינו דמיון רחוק לזה בירושלמי דפסחים פ"ב הלכה א', ואף שבאמת אינו ענין לכאן לא אמנע מלהעיר בו איזו דברים בס"ד. ר' בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר נימא אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר. משהגיע זמן ביעורן את מבעירן בשריפה עכ"ל, יעויי"ש ועיי' במפרשים ז"ל

וראיתי להגאון הרידב"ז ז"ל שמפרש דהכונה היא שאם נעשה נותר, דינו כך, שעד שלא הגיע זמן ביעורן והוא קודם סוף שש דאז אינו פסול עדיין מה"ת (ומיירי בתודה שהקריבוה בי"ד) השבתתו בכל דבר (כרבנן דר' יהודה), אבל משנעשה נותר דהיינו בתחלת שביעית שאסור מה"ת משום חמץ וממילא נעשה נותר אז הוא צריך שריפה מטעם נותר עיי"ש בדבריו ז"ל. ולא זכיתי לירד לסוף דעתו דהרי לרבנן עד שלא הגיע זמן ביעורו השבתתו בשריפה ולאחר שהגיע זמן ביעורו השבתתו בכל דבר כמפורש שם בירושלמי, ואי דלאחר שהגיע זמן ביעורו ניחא שפיר דמצותו בשריפה היינו מצד שהוא נותר, דמהצד שהוא חמץ היתה השבתתו בכל דבר לרבנן, אבל לא אדע איך יתפרש עד שלא הגיע זמן ביעורו השבתתו בכל דבר, הרי לרבנן הוא בשריפה

, ובעצם חדושו ז"ל דהוא נעשה נותר בשעה שביעית, לדעתי יש לדון הרבה, ואיני יודע אם היתה כונתו שהוא נעשה נותר גמור שיתחייב האוכלו לאחר שעה ז' כרת, או דכונתו רק שהוא נעשה קדש פסול וחלה עליו מה"ת המ"ע של שריפת קדש פסול נוסף על המ"ע דשריפת חמץ (ויש לעורר אם יש כאן מ"ע מה"ת של שריפת חמץ דהא אין לו בעלים, ועיין קידושין נ"ב ותוס' ב"ק י"ב, והיא ז"ל כתב דמיירי בקבלת אחריות כגון דאמר עלי ויש לעיין בזה). וראיתי שמביא ראיה מפסחים דף ק"כ דהפסח נעשה נותר לר"א ב"ע מחצות הלילה דנעשה נותר משעה שהוא אסור באכילה, וצ"ע לדעתי דהתם הרי זהו הזמן שקבעה תורה לאכילת הפסח עד חצות והרי הוא כשאר הזמנים שקבעה בשאר קדשים וע"כ נעשה נותר כשעבר הזמן, משא"כ בתודה דהרי הזמן שקבעה תורה לאכילתה הוא יום ולילה, אלא שאירע שהביא בעה"פ וממילא אסור הלחם באכילה משעה ז', מפאת סבה אחרת מטעם חמץ, אבל אין הכרח שנעשה נותר לכל תורת נותר עד הבקר דל"ד לפסח, אם לא שנאמר דהוה כמו שקבעה תורה זמן זה, כיון דגזרה שיהיה חמץ בתודה וגזרה ג"כ שחמץ אסור באכילה משעה שביעית בעה"פ. ויש לעיין. ועיי' בזבחים נ"ו ע"ב בפלוגתא דחזקיה ור"י באוכל באור ליום שלישי דלחזקיה החיוב דניתר תלוי במה דאינתק לשריפה, אבל אינו ענין לכאן דשריפתו הכא היא מטעם חמץ, וגם לליל שלישי אין לדמותו שיהיה עליו עכ"פ איסור מטעם נותר, כמובן מפני הטעם הנ"ל, ומלשון הירושלמי שנעשה נותר אין ראיה, דכונתו שנשאר באופן שאם לא ישרף ע"כ יעשה נותר למחר. וכן אין ראיה מאימורי קדשים קלים שנעשים נותר בעלות השחר, מזמן שאסורים לאכילת מזבח, אף דהבשר אינו נעשה נותר עד עלות השחר של ליל שלישי כמפורש שם בזבחים, דזהו ג"כ זמן שקבעה תורה לאכילת המזבח, ועוד דהאימורים אף של קדשים קלים יש להם דין קדשי קדשים, ועיי' שם ברש"י