אור הישר (בכורות) קיד

אם יודע שלא חטא, ועיי' בנזיר כ"ג ע"א ומה זה שנתכוין לעלות בידו בשר מלה ועלה בידו בשר חזיר וכו' בחתיכה אחת שמביא א"ת עליה להאי מ"ד אמרה תורה ונשא עונו דצריך כפרה עיי"ש, וזהו אם קמי שמיא גליא שחטא צריך כפרה, והוא צריך להביא מפני הספק שמא ידוע לשמים שאכל חלב, אבל על האופן שבאמת אבל בשר טלה ל"ש ונשא עונו ולא צריך כפרה, דהוא סבר שהוא בשר טלה ובאמת היה כן, והסבר הענין לקוצר הבנתי הוא דאף אם יודע אח"כ שלא חטא מכ"מ אינו תוהה על הזמן שהיה קדוש, דהרי היה לבו נוקפו וגלי דעתו שלבו נוקפו שהקדישו על ספק בלבד, וא"כ אף אם נודע אח"כ שלא חטא, מכ"מ אינו תוהה על הזמן שהיה קדוש דהרי היה לבו נוקפו וגלי דעתו שלבו נוקפו שהקדישו על ספק בלבד וא"כ אף אם נודע אח"כ שלא חטא מכ"מ עד שלא נודע היתה לו תועלת מהקדישו, דמכיון שהקדישו גלל אבן מעל לבו, והשקיט יגונו וסערת רוחו ודי לו בזה, ושיהיה קודש עד אותו הזמן ומכאן ואילך מרגע שיודע שלא חטא יצא לחולין א"א דקדושת הגוף לא פקעה בכדי (נדרים כ"ט) (ורק לר"י בירושלמי דקידושין פ"ג פקעה בכדי, ולא קי"ל כותיה, ואולי אף מ"ד דיצא וירעה בעדר ג"כ סבר סברא דלבו נוקפו, אלא דהוא סבר דקדושת הגוף פקעה בכדי, אבל קשה הדבר לאמרו, מפני שאין כן משמעות תלמודנו), ומכיון שכך אין צ"ל שמקדישו הקדש ודאי, כלומר שאם חטא יהיה אשם ושאם לא חטא יהיה עולה, דאין הכרח לזה, אלא שכונתו שאף אם יודע שלא חטא מכ"מ אינו מתחרט על שהיה קודש עד אותו הרגע, דמכ"מ הועיל לו להשקיט יגונו, ודי לו שיהיה עד אותו הזמן קדוש כקדושת א"ת, הקדושה שהטילה עליו התורה בעצמה. וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דאין חייבין א"ת על שחיטתו בחוץ, דמכ"מ אין עליו אלא קדושה ספקית

, ואולם עדיין הדבר צריך דקדוק דמפני מה לא נאמר כך באשם ודאי, כגון שסבר שאכל קדש ונמצא חולין ואף דלא גלי דעתו שלבו נוקפו ודוה על חטאו, מכ"מ מצד הספק היה לחוש כך שמא לבו נוקפו, ואת"ל דשואלין אותו מה היה בדעתו, א"כ גם בא"ת נשאלנו, ואולי בא"ת האומדנא חזקה כ"כ עד שאין משגיחין כלל בדבריו דמעשיו מוכיחין על מחשבתו, ובכל אופן צריך להבין מה זו הוכחה שלבו נוקפו יותר מבאשם ודאי, ואי שמקדישו אף שאינו אלא ספק חטא, מה בכך, הלא הוא מחוייב להקדישו כמו באשם ודאי דזוהי מצות התורה ולא הוא בדא זה מלבו, וחזקת כל אדם כשר ששומע למצות התורה, ובכל ענין יש להבין אם אומדנא על היסוד הזה היא בגדר ודאי, ואולי אינה אלא בגדר ספק, שמא גמר והקדישו, ואם נחליט כך היה מתישב לכאורה מפני מה בנודע לאחר שחיטה הבשר יצא לבית השריפה ואינו חולין, דהוא ספק קודש וטעון שריפה, אבל מכ"מ לא היה מתישב מפני מה כשנודע קודם שחיטה ירעה עד שיסתאב, ואמאי ירעה, יקדישנו עכשיו הקדש גמור, ואם נאמר דאין הכונה שאנו חוששים שעל צד הספק שלא חטא הוא מקדישו עולה, אלא שמקדישו בקדושת א"ת הוה א"ש דלא עדיף מאשם שניתק לרעיה על ידי שנתכפר באחר דאינו קרב עולה משום גזירה וה"ג משום גזירה שמא יקריב א"ת לכתחלה לעולה, ועוד דלא תחול עליו עכשיו קדושת עולה דהא חיישינן שמא הוא קדוש קדושת א"ת ואשם תלוי נתגלה שאינו חייב והוה זבח פסול, אבל אם נאמר דהספק הוא שמא הקדישו לעולה על האופן אם לא חטא, יקשה למה ירעה, יקדישנו עכשיו הקדש גמור לעולה ויקריבנו, ואולי משום גזירה אין לעשות כך דמיחזי כאשם תלוי, ודוחק, ואפשר דיש להסתפק בעצם הדבר בקדוש קדושת עולה מספק אם יכול להקדישה ודאי, ולגמור הקדישה, דכיון דאסורה בגיזה ועבודה מספק ואצ"ל בשחיטה בחוץ אינה שלו ואינו יכול להקדישה עוד, ויש לעיין בדין טובת הנאה, ובתמורה דף ל"ב בהקדש עילוי דלא חל מה"ת, ויש לעורר בחטאת אמאי לא חל, דכיון דקניה לכפרה כדידיה דמיא, וכן בקדשים קלים לריה"ג דעכ"פ ממונו הוא מחיים, ומה גם באופן שחייב באחריותם באומר הרי עלי, אמאי לא יחול ההקדש לבד"ה מה"ת, וקצרתי). ועוד יש להעיר דבאופן זה הלא יש כעין ס"ס לחומרא, שמא חטא והוא קודש, ואת"ל שלא חמא שמא הקדישו לעולה, ואת"ל לא הקדישו לעולה על אופן זה, שמא חטא והוה קודש, וא"כ אמאי השוחטו בחוץ פטור, ולא יהיה ס"ס לחומרא כחו יפה כאיקבע איסורו, ועוד דאמאי לא יתחייב השוחטו בחוץ חטאת דהא ס"ס הוא כעין ודאי, ואפשר דאף בס"ס לחומרא אין חיוב חטאת, דבעינן או הודע אליו חטאתו שידע בידיעה שלמה, וס"ס עדיין הוא בגדר ספק ולא ודאי, ודמי לסברת השטמ"ק הידועה בעשירי ודאי, דאף רוב הוא ספק ועיי' נדה דף י"ז, ורמב"ם פ"ה מהלכות א"ב הלכה ה', ורמב"ם פ"ו מק"פ הלכה י"א, ופי"ח מאבות הטומאות הלכה ג' והבן). סוף דבר שעצם הענין עדיין לא נתחוור לי לקוצר דעתי, ומיהו בהא סלקינן שלדעת הרמב"ם השוחט א"ת בחוץ פטור משום דאינו מקדישו הקדש גמור לעולה על צד הספק שלא חטא, אלא אחת משתי אלה (א') או שעצם הסברא שמקדישו לעולה על צד שלא חטא הוא בגדר ספק, (ב') או שאינו מקדישו לעולה כלל אלא שבכל אופן תהיה עליו קדושת א"ת, ואף דע"י השחיטה ובכל אופן ע"י הזריקה חלה על הא"ת קדושה ודאית והוה אז קודש ודאי מצד גזירת התורה, מכ"מ כל זמן שלא קרב לא נתנה עליו התורה דין ודאי קודש, אלא הרי הוא בספיקו, וכיון דלא איקבע איסורו השוחטו בחוץ פטור, ואע"ג דהוא ראוי להעלות בפנים בהיותו ספק והוא ראוי להקרב אל פתח אוה"מ, הנהו או מטעם ששחיטתו מקדשתו ודאי, או שכך גזירת התורה שישחט אף שבתחלת שחיטה הוא ספק חולין, אבל אין זה ענין לחייבו עליו משום שוחט קדשים בחוץ. וע"כ פסק דאינו מביא עליו א"ת. וקצת יש לאמר עוד בישוב ד' הרמב"ם עפ"י מה דמקשינן בב"ק דף ק"י ע"ב אלא מעתה חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא נימא אדעתא דהכי לא אפרשה, ותירצו התם הלכתא גמירי לה, ולכאורה הוה מצי להקשות על שחוטי חוץ וכן על פיגול וכדומה