אור הישר (בכורות) קיג

(תמורה דף ז'), והנה אדם זה לבו נוקפו על עבירה שעבר בספק שוגג, ואנו נאמר שהוא מקדיש באופן שאם יתברר שלא חטא תגלה מלתא למפרע שעבר בעשה בהקדישו (ועיי' לדוגמא תמורה כ"ז ע"א), ועוד דאם זו היא הכונה מפני מה בנודע קודם שנשחט ירעה האשם עד שיסתאב, יפדנו כשהוא תם דהא קדשי בה"ב נפדין תמימים, (ועוד דאף לאחר שחיטה יפדנו למ"ד קדשי בה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה, ואמאי לא משתמיט תנא ולאמר שיפדה). ואמנם התוס' ז"ל בעצמם לא אמרו שמקדישו לבה"ב אלא שמקדישו לדמיו דז"ל בכריתות דף כ"ג ע"ב, אם משנשחט נודע הדם ישפך. לר"מ א"ש דחולין בעזרה נינהו אלא אפילו לרבנן דאמרי דעבדי מינה עולת נדבה היינו דוקא לדמיו, אבל איהו גופיה מודו דזבח פסול הוא, א"כ כיון שבשעת שחיטה לא היה ראוי לעולה דעדיין לא נודע לו לכך לא יקריבהו עולה אחר שחיטה עכ"ל. וצריך להבין דהרי משמע שכונתם דהא דאמרי רבנן שמתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש היינו הקדש לדמיו, וא"כ כיון דראוי למזבח מ"ט באמת ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, יקרב הוא עצמו נדבה כשנודע קודם שחיטה, הא קי"ל בתמורה י"א שהמקדיש זכר לדמיו הוא עצמו קדוש קדושת הגוף וקרב (ועיי' רמב"ם פ"ו מערכין הלכה ח', ועיי' ג"כ כריתות דף כ' ע"ב, ודו"ק), איברא די"ל דדמי לאשם שניתק לרעיה שאם הקריבו עולה כשר, אבל לכתחלה אסור גזירה לפני כפרה אטו לאחר כפרה (תמורה כ"א), ואף כאן היה אפשר לומר דמשום גזירה אסיר להקריבו, גזירה אטו לא נודע שמא יקריבוהו עולה, ואולם מד' התוס' ז"ל משמע דהוא זבח פסול, אף בדיעבד כשנודע קודם שחיטה ואינו כשר להקריב עולה אלא להמכר בלבד לדמי עולה לאחר שיסתאב, וראוי להבין מפני מה נפסל, דהרי אם היתה דעתו שיקדש לדמיו אם יודע קודם שחיטה, הרי הוא כשר בדיעבד לעולה, וכן צריך להבין מפני מה כשנודע לאחר שחיטה לפי התירוץ השני הוא פסול משום דלא שחטו לשם עולה, מה בכך אם ישחט עולה לשם אשם הרי כשר ככל הזבחים שנזבחו של"ש דכשירין חוץ מן הפסח והחטאת, ודוחק לאמר דא"ת שאני שהוא בא במקום חטאת ודינו כחטאת, דכאן הרי נתגלה למפרע שהיה עולה ומה בכך שלא נשחט לשם עולה, וקצת י"ל דאדרבה אם הי' מחוייב עולה יעלה לו גם לשם חובה למ"ד עקירה בטעות לא הויא עקירה, מנחות מ"ט ע"א, דהא כאן הוא באמת עולה ומשום שחשב בטעות שהוא אשם שחטו לשם אשם, ויש לחלק כמובן. וצ"ל דאין הכונה שמקדישו במחשבה שאם לא חטא יעלה לעולה, דהא א"כ שמא באמת לא חטא והוא עולה, ונמצא דהכהנים יאכלו עולה, וע"כ דכונתם בתירוצם השני שמחשבתו היא שיהיה עולה (על צד הספק שלא חטא), עד שלא קרב אבל כיון שקרב הוא א"ת ולא עולה על הצד שלא חטא, ומה דנאכל לכהנים, אף דיש ספק שמא לא חטא והוה חולין בעזרה, הא זהו גזירת התורה, וכבר דברנו לעיל בזה, וא"כ אם נודע קודם שחיטה שלא חטא חלה עליו קדושת עולה למפרע, והא דירעה עד שיסתאב הוא משום דמיחלף בא"ת שלא נודע וכו' ומשום גזירה ירעה, אבל אם נודע לאחר שחיטה אינו קרב עולה, אף דכאן הרי עדיין לא היה ראוי לאכילה ושפיר היתה יכולה מחשבתו להיות שבאופן זה יכשר לעולה, מכ"מ לדעת התוס' אינו זורק דמו לשם עולה משום דנשחט בתורת אשם, וכבר דקדקנו מה שיש לדקדק בדבריהם ז"ל בנקודה זו ויש לעיין עוד. ועל כרחנו לאמר דהתוס' בתירוץ הראשון אין כונתם שהקדישו לדמיו, אלא דגמר בלבו שיהיה אשם תלוי ותהיה עליו קדושה זו אף אם יודע אח"כ שלא חטא, וכיון שנודע שבאמת לא חטא הרי קדושתו פסולה או אינה גמורה והוה כמו שהוקדש לא"ת ע"י מי שאינו מחוייב א"ת, והוא פסול ואין לו תקנה אלא שיסתאב וימכרנו ויקנו בדמיו עולת נדבה, ואולי זוהי כונת הלח"מ במה שכתב שאינו מקדישו קדושה גמורה, כלומר שבדעתו שבכל אופן שהוא תהי' עליו קדושת אשם תלוי בחייו והיינו קדושת ספק, וע"כ פסק הרמב"ם דהשוחטו בחוץ פטור דלא איקבע איסורו, והוה בחיים כל זמן שלא קרב קדוש קדושת ספק בלבד, וק"ו לחטאת העוף הבאה על הספק

, ואולי י"ל דסברא זו עצמה של לבו נוקפו צריכה הסבר, דהא חזינן באשם ודאי כשנודע שלא חטא יצא לחולין דאמרינן שלא הפרישו אלא מפני שדימה בלבו שחטא, אבל כשנודע שלא חטא איגלאי מלתא למפרע שלא הוקדש כלל דהוה הקדש טעות, ובאשם תלוי לא אמרינן כך אלא דגמר ומקדישו מתוך שלבו נוקפו, ובאמת צריך להבין תמצית הסברא הזאת, וכי באשם ודאי אין לב האדם נוקפו על חטאו שיודע שחטא וכן בלשון הרמב"ם שלבו של אדם דוה על עונותיו, וכי כשחטא בשוגג בודאי אין לבו דוה, ועוד דמה בכך שלבו נוקפו, הרי לבו נוקפו רק שמא חטא, וא"כ די לו שמקדישו עה"ס אם חטא, אבל אם לא חטא אין על מה שלבו ינקוף או ידוה, וכי מה מנו יהלוך אם יקדישנו על ספק, האם לא יכופר עונו בזה. ומשמעות לשון הגמרא שם בכריתות כ"ד (ע"כ לא פליגי וכו' אלא משום דלא גלי דעתי' עיי"ש) היא דכיון שמקדיש מפני הספק שמא חטא גלי דעתו דלבו נוקפו והלכך אמרינן דהקדישו על כל אופן שהוא וכן הבין רש"י ז"ל שם ע"ב וז"ל אשם ודאי מסתמא לא אקדשיה אי הוה ידע דלא צריך ליה הלכך הקדש טעות הוא, אבל אשם תלוי הא ספק הוה ליה והוה סבור דשמא לא חטא ואפילו הכי אקדשיה, הלכך גלי דעתו דלבו נוקפו וגמר והקדישו ולא הוה חולין שנשחטו בעזרה וכו' עיי"ש. וכן גם משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מפסה"מ. עיי"ש. ועדיין לא נחה רוח בינתי הדלה דמה בכך אם לבו נוקפו על חטאו הרי אינו נוקפו אלא על הספק שמא חטא, אבל אם יתברר לו עכשיו שלא חטא לא ידוה ולא ינקוף כלל ולא יקדיש שום קרבן, ואמאי נאמר שגמר והקדישו שיהיה קדוש אף