אור הישר (בכורות) קיב

הוא נעשה ממילא כך כיון דמקטירם בתורת ספק, וד"ל, אם לא שיחשוב בפירוש שאף אם הוא חולין הוא מעלה לשם הקטרה, אלא דלפי"ז כשנודע לאחר זריקה הרי אף דהבשר מיתר לאכול מכ"מ יתחייב שאין בו מצוה לאכלו, דנתברר שהוא חולין, וכן לא יהיה רשאי להקטיר האימורים אלא בפירוש לשם עצים, ולא מצינו שיטה כזו, וע"כ דלכו"ע הוא נעשה ודאי קדש לאחר זריקה, ואם לא מן הדרשא דספרא, עכ"פ מצד הסברא, דעל הספק הוא בא כיפר ספיקו והלך לו. ואף להאי מ"ד אתיא שפיר דרשא זו דהספרא אם לא יסבור הסברא דכיפר ספיקו וכו', אם נודע לאחר זריקה, דאף דאין חולין שנב"ע אסורין מה"ת, איצטריך קרא לאמר שיש מצוה לאכלו דהוא קדש ולא חולין, וא"כ יצא לנו דלכו"ע הוא נעשה קדש גמור לאחר זריקה, וחייבין לאוכלו, ואם נעשה נותר ואכלו ענוש כרת, והא דלא למדנו ממנו חטאת העוף הבאה עה"ס שיש לה ג"כ דין קדש גמור עכ"פ לאחר מליקה והזיה, יצטרך לנו לאמר משום דקרבן זה לא תיקנה תורה והסברא כיפרה ספיקה לא שייך כאן, כיון דאין זה קרבן שתיקנה תורה בפירוש ואינו בא אלא לתקן הבעלים

ואמנם לפי שיטת התוס' ז"ל בפסחים דאליבא דתלמודנו לר"י חולין שנשחטו בעזרה לגמרי לאו דאורייתא, היה אפשר לפרש שיטת רבי יהודה התמורה שהובאה בספרא פ' צו, והיה אפשר לאמר דלא ס"ל כל הנך דרשות דהספרא בא"ת, אלא דלא איצטריך קרא שנאכל דאין כאן ספק איסור כלל, ובנודע לאחר שחיטה וזריקה הוא נאכל משום דאין כאן איסור תורה אף דנעשה חולין, ומצוה לאכלו מדרבנן משום שנעשה בו מעשה קרבן, ולא העמידו דבריהם, דבאופן כזה שכבר קרב כהלכתו לא גזרו כלל האיסור דחולין שנב"ע, ולמד ר"י דבר זה מן המיעוט דקדש היא דהו"א כיון שתיקנה תורה קרבן זה יש לו תורת ודאי קדש, ואינו נעשה חולין למפרע דכיפר ספיקו והלך לו, ואיצטריך קרא למעט שאינו בשריפה, והכונה היא דנעשה חולין למפרע וכן הדין בחטאת העוף הבאה עה"ס וזהו פירוש דבריו הוא בשריפה ואין א"ת וחטאת העוף הבאה עה"ס וחולין שנשחטו בעזרה בשריפה, כלומר דמכאן פירכא לשיטת האומר דחולין שנב"ע דאורייתא והוא בשריפה, או דלדבריהם דרבנן קאמר להו וכנ"ל, דאודו לי מיהת דאינן בשריפה, דהרי כל המיעוט סובב על היסוד דנעשו חולין. ונמצא לפי"ז לרבי יהודה דנותר דא"ת שלא נודע הוא רק ספק כרת, ובנודע אין לו דין ניתר כלל דהוא חולין גמורים מה"ת, ומדרבנן בקבורה, ואולם כ"ז דחוק מאד, ומופרך מהירושלמי דפסחים פ"ב שהבאנו כמה פעמים בדברינו, וכן מהסוגיא דפסחים דף כ"ח, ולא כתבתי דברים הללו אלא לעורר בלבד

, ובענין א"ת וחטאת העוף הבאה עה"ס מצינו להרמב"ם ז"ל דברים שראוי להתבונן בהם, והוא במעה"ק פי"ח, וז"ל שם, אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל א"א לא ידעתי מאין הוציא זה, ואני מצאתי בתוספתא דזבחים חטאת העוף הבאה על הספק והקריבה בחוץ חייבין עליה, אשם תלוי הבא על הספק והקריבו בחוץ חייבין עליו חטאת, ובחיי ראשי אעפ"י שנראית (זרה), בעיני היא מתוקנת. בחטאת העוף הבאה על הספק אינה ראויה למזבח אלא דמה, אבל בשרה לא, שאם עלתה תרד וכו', אבל אשם תלוי יש ממנו למזבח דמו ואימוריו ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה הלכך הוי ככל הקרבנות הראויים בפנים, ואם הקריב דמו או אימוריו בחוץ חייב עכ"ל, ועיין שם בלח"מ

ובאמת דברי הרמב"ם ז"ל אינם מובנים כל צרכם, דאף דהשגת הראב"ד ז"ל היה אפשר לישב בפשיטות דהן אמת הוא שאשם אימוריו קרבים ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה, ועדיפא הו"ל להראב"ד ז"ל לאמר דאפילו אם נודע לאחר זריקה שלא חטא הבשר נאכל והוא קדש גמור, מכ"מ זהו רק לאחר שקרב כהלכתו אז הטילה עליו תורה דין קדש גמור, אבל אם נודע קודם שחיטה הלא לרבי מאיר תצא ותרעה בעדר, וכן לחד מ"ד בגמרא אף אם נודע לאחר שחיטה הרי היא חולין, וא"כ אם נשחט בחוץ הרי לא נעשה כלל כהלכתו ונשארה עליו תורת ספק, ואולם ישוב זה לא יתכן לדעת הרמב"ם ז"ל שהרי שיטתו היא דאף אם נודע קידם שחיטה ירעה עד שיסתאב, והרגיש בזה הלח"מ ז"ל ועיי' בתוספות בכריתות י"ח, באופן שדברי הרמב"ם נפלאים מאד, ואי דסמך על הברייתא המובאה בגמרא הלא ככר העירו התוס' ז"ל דהאי ברייתא סברה דנודע קידם שחיטה יצא וירעה בעדר דלא גמר ומקדיש והוי רק קדש ספק. עיי"ש ובלח"מ

והנה הלח"מ ז"ל כתב בעומק דעתו לתרץ דברי הרמב"ם דלא סבר כתוס' שם אלא דאף דגמר ומקדישו מכ"מ אינו מקדישו הקדש גמור עיי"ש, ואני תלמיד קטן ולא מצינא למיקם אדעתא דרבי, מה שם הוא קורא לקדושה זו ובאיזה סוג הוא מכניסה, ואמנם מצינו קדושה שאינה גמורה כגון קדוש ואינו גמיר במנחות מ"ז ובש"מ ומצינו כמה פעמים בסדר קדשים קדושה קלושה, קדושה דלא אלימא, קדושה דחויה, אבל המעיין ירגיש שאין קדושה שאינה גמורה בנדון דידן נכנסת בשום אחד מאלו הסוגים עפ"י האופנים שנפרטו בתלמודנו, והרי כאן הקדושה הזאת באה מכח האדם המקדיש, ומה עלינו לאמר על אופן מחשבתו עד שנכנה קדושה זו קדושה שאינה גמורה, האם כונת רבינו הלח"מ ז"ל שמתוך שלבו של אדם נוקפו הוא מקדישה בכל אופן קדושת בדק הבית, וכן יש לכאורה להבין התו' ז"ל בריש פרק המביא א"ת עיי"ש, ואמנם בזה הוה א"ש שיטת הרמב"ם דעל צד הספק שמא הוא חולין הוא גומר בלבבו שיהיה עכ"פ באופן זה קדוש קדושת דמים, והמקריב בחוץ בהמה שאינה קדושה קדושת הגוף הרי אינו חייב משום שחיטת חוץ אבל ד"ז עצמו צריך עיון דהרי המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה