אור הישר (בכורות) קיא

חיוב לתקן ומספק אסורה מה"ת בקדשים ובמקדש עד שתתקן וא"כ יש כאן חיוב תורה מספק להביא קרבן והספק שמא הוא חולין בעזרה הרי אינו אלא ספק השקול ומה"ת לקולא ומשום תקנתה לא העמידו חכמים דבריהם, אבל בשאר ספקות דלאו מחוכ"פ וכגון בספק מטמא מקדש לא שייך לאמר דמחוייב מה"ת להביא קרבן מטעם הסברא הנ"ל דאין זה שייך להסברא הנ"ל דהכא הוא ספק אם חייב קרבן או לא, וא"ת שחייב הרי אתה סותר לגמרי הכלל דספק דאורייתא מה"ת לקולא, ולא דמי לדלעיל במחוכ"פ, דשם הספק הוא בעיקרו אם הוא מותר בקדשים ובמקדש או לא, ואתה אומר אין אני בא לאוסרו מן הספק אלא לחייבו שיעשה תקנה באופן שאף אם באמת היה מתברר שאסור ואף אם יבוא אליהו ויאמר שאירע המקרה באופן שהוא אסור בקדשים ובמקדש התקנה הלזו תפקיע אותו, אבל כאן הא זהו עצם הספק, והר"ז דומה לחתיכה אם מסתפק לך עליה אם היא מותרת או אסורה והרי הוא ספק השקול אם תאמר שאסורה מה"ת הרי סתרת את הכלל לגמרי דאין זו תקנה במה שתאמר שלא יאכלנה, משא"כ במחוכ"פ אתה אומר שבאמת יאכל קדשים ויבוא במקדש אלא דיעשה כן ע"י תקנה

, איברא דגם בעצם הסברא הנ"ל איכא למישדי נרגא דהא עכ"פ עד שיביא קרבנו אינו יכול לאכול קדשים ולבוא במקדש ונמצא שעל שעה זו סתרת את הכלל והחמרת עליו והתקנה לא תועיל אלא מכאן ולהבא, והר"ז דומה לסברת הדגמ"ר הידועה בדשיל"מ לענין כלים וכדומה, וקצרתי. וכן יש נ"מ רבתא לענין פסח כשאין שהות להביא כפרתו (ועיי' פסחים ריש פ' תמיד נשחט) או כשאינו יכול למצוא לו קרבן עד שיעבור הזמן. וצ"ע בכל זה

אמנם ראיתי להרי"ט אלגזי ז"ל שמעורר חדוש גדול, דאפשר שהרמב"ם ז"ל מודה בספק עשה דלחומרא מה"ת משום דעשה חמורה מל"ת דהרי היא דוחה ל"ת, וא"כ נשתנה צורת כל הענין שלנו דהרי במטמא מקדש המצוה להביא קרבן היא מ"ע, וכן במחוכ"פ יש ג"כ מ"ע להביא קרבן מלבד האיסור דאכילת קדשים וביאת מקדש. אכן גוף חדושו של הריט"א לא נתחוור, דהא הא דעשה דוחה ל"ת חדוש הוא שחדשה תורה, ובפירוש אמרינן ביבמות ח' הא דעדול"ת לאו ל"ת חמור מינה, ועוד דהרי הרמב"ם פסק בספק קרא ק"ש שחוזר וקורא בברכותיה, ואלו במל את את האנדרוגינוס פסק דאינו מברך והשיג עליו הראב"ד ז"ל, וחלק הפר"ח ז"ל דבק"ש יש חזקת חיוב וע"כ הוא לחומרא מה"ת משא"כ באנדרונינוס, ואת"ל דספק עשה מה"ת לחומרא הרי גם שם יש חיוב מה"ת, ודוחק לחלק דהיכי דיש חזקה כמו בק"ש הוא בגדר ודאי לא ספק, משא"כ באנדרוגינוס דהוא בגדר ספק וספק ברכות להקל

ובעצם הדבר בלא"ה יש לחלק בין ספק פרטי לספק כללי, והוא דע"כ באיזה זמן מוגבל עמדו הזקנים הראשונים ותקנו ברכות לכל המצות, ואמרינן דכשישבו באותה שעה ותיקנו ברכות לא תיקנו אלא על ודאי מצוה ואף על ודאי מצוה דדבריהם משום לא תסור, אבל על מצות שיסדו מספק לא תיקנו ברכה, וזהו ספק דדבריהם לא בעי ברוכי, וא"כ על ק"ש תיקנו בדרך כלל שכל המחוייב לקרוא ק"ש מברך, ומה שיארע באופן פרטי שמחוייב לקרוא מספק מטעם דספיקא דאורייתא לחומרא (מדרבנן) ל"ש לאמר שלא תיקנו, דדבר זה לא הוציאו מכלל תקנתם, דמן הסתם צריך אדם מישראל להזהר שלא יפול לו בזה ספק, ואם נפל לו ספק כיון שחייב לקרות אין המאורע שלו מוציאו מכלל התקנה, אבל בספק כללי ומה גם בספק בטבע כגון אנדרוגינוס בודאי י"ל דהוא מוצא מכלל התקנה דע"ז לא תיקנו ברכה על המילה, אלא על ודאי מילה, דבשעה שתיקנו ברכה על המילה הרי היה הדבר הזה ידוע להם שיש ספק גדול בטבע ונכנס הענין בחוג משאם ומתנם, ומאחר שכללו שאין מתקנים על הספק, הרי נכנס זה בכלל השלילה, ויש להעיר עוד מדמאי ויש להסביר עוד וקצרתי (י"ל עוד דבק"ש הספק נוטה יותר לחומרא, דאף את"ל שקרא ספק לא כיון דעתו בפסוק ראשון דצריך כונה, ועוד דמסתבר שלא כיון דעתו מאחר שאינו זוכר אם קרא, ויש להאריך עוד)

ואולם אם נתפוס כחדושו של הריט"א א"ש בחטאה"ע שעל הספק ובספק מטמא מקדש דהוה מה"ת לחומרא משום ספק עשה, והספק שכנגדו משום חולין בעזרה הוא ספק איסור ומה"ת לקולא, אלא דבמטמא מקדש שאינו צריך תקנה העמידו דבריהם, אבל במחוכ"פ דצריך תקנה לא העמידו דבריהם והקילו, ואף באשה שייך תקנה דהא עכ"פ לדעת הרמב"ם היא חייבת בפסח דנשים בראשון לדידיה חובה, ואפילו אם היא בדר רחוקה מכ"מ השוו חכמים מדותיהם, ועוד דאפשר דאף שעכשיו היא רחוקה מירושלים, מכ"מ בשעת שחיטת הפסח תהיה קרובה, ובכלל לא פלוג חכמים

אכן כאמור לעיל הרבה יש לפקפק בחדושו של הרי"ט אלגזי ותן לחכם ויחכם עוד. וגם יש לעורר דבחטאת העוף הבאה עה"ס י"ל דלא שייך חדושו דהא בהא תליא, דהעשה היא רק על מי שאסור בקדשים ובמקדש, ואתה צריך להתחיל מזה, וא"כ דון מצד זה דמותרת מספק בקדשים ובמקדש וממילא ליכא ספק עשה

ויש לעורר עוד דלמ"ד חולין שנב"ע לאו דאורייתא, הרי אין ראיה מן הסברא בלבד שנתנה תורה על אשם תלוי דין ודאי קדש ממה שתיקנה קרבן זה, דהרי לדעת הסובר דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שחיטת חולין בעזרה מותרת מה"ת, וכן אכילתם, ואי משום הזריקה, מה בכך, מיא בעלמא קמדי, ואי משום הקטרת האימורים הא י"ל דמעלה מספק אם הוא קדש הרי הוא מעלה לשם הקטרה ואי לאו הוא מעלה לשם עצים בעלמא, ואף אם לא יחשוב כך בפירוש,